"דבר אינו דומה לאהבה שמימית יותר מאהבה ללא תקווה [...] מעולם לא היה לאישה רומן כזה בחייה", אנו קוראים בנובלה המאהבת הבדויה מאת הסופר והמחזאי הצרפתי הפורה אונורה דה בלזק.
באחרית הדבר לספר כותבת ענת רנן:
אפשר לומר על בלזק שהוא עצמו חיפש דמות נשית שתקפל בתוכה את כל צורות האהבה: אם, אחות, חברה, מורה, יועצת, מאהבת, שותפה, את האישה שלא קיימת אלא כאידיאל, כמיתוס, את "הבדויה".
ההסבר המניפסטי, שמספק הסופר לדינמיקה בתוך המשולש הרומנטי בנובלה המאהבת הבדויה היא הנאמנות המוחלטת של תדיאוש פאז כלפי חברו, אסירות תודה הנובעת מתחושת חוב, על שבמהלך שירותם הצבאי הציל אותו מנפילה בשבי. בשל כך הוא בודה הרפתקת אהבים כדי להסתיר את מושא אהבתו האמיתית, קלמנטין, אשתו של אדם לז'ינסקי, ובכך להציל קשר חברות נאמנה ואמיצה בין שני גברים.
רולאן בארת בספרו שיח אהבה מתייחס לסיפור זה בפרק "המשקפיים השחורים", וכותב כי גיבורו של בלזק בודה לעצמו מאהבת כדי להבטיח שיוכל להסתיר מקלמנטין את תשוקתו אליה. טענתו של בארת היא שלא ניתן להסתיר את התשוקה מפני שהתשוקה מעצם טבעה נועדה להיראות: "צריך שהנסתר ייראה". כלומר, לגישתו של בארת בהמצאתו מאהבת שלא הייתה, מצביע למעשה תדיאוש על קיומה של מסכה וחושף אותה. כך מתגלה האמת באמצעות השקר.
רוזנת, ללכת להיהרג בקווקז ולשאת את הבוז שלך, זה יותר מדי. אני צריך למות כל כולי. הערצתי אותך כשראיתיך בפעם הראשונה, כמו שמעריצים אישה שאוהבים לעד, אפילו אחרי בגידתה, אני, המחויב לגבר, שבחר בך ושאת נישאת לו, אני העלוב, אני המנהל מרצוני, המסור לביתך. בצרה הנוראה הזו, מצאתי חיים מענגים מכול. להיות אצלך גלגל שאי אפשר בלעדיו, הידיעה שאני מועיל להידורך, לרווחתך, הייתה מקור לעינוגים; ואם עינוגים אלה היו עזים בנפשי כאשר היה מדובר באדם, שפטי את מה הם היו בשעה שאישה נערצת הייתה העיקרון והתוצאה שלהם!
