שלוש מסות מצחיקות-עצובות על הטבע האנושי הצבוע והאכזר וסיפור חכם אחד מאת הפילוסוף הצרפתי האמיץ, המבריק, המושחז והנשכני ביותר שידעה המאה ה-18, פרנסואה-מארי ארוּאֶה, המוכר בשם העט וולטר (1778-1694).
כותב ראובן מירן, שתרגם מצרפתית, העיר והקדים רקע לטקסטים, בהקדמה למסה הסכנה הנוראה שבקריאה:
וולטר סבור למעלה מכל ספק שקריאת ספרים וגישה לידע הן המפתחות ליצירת עולם טוב יותר הן בהיבט המוסרי והן ברמה הטכנולוגית. הוא משוכנע שהאדם המשכיל, החושב והחופשי מגיע לרווחה ולמימוש עצמי גדולים יותר מאדם בור ונבער מדעת, מטומטם ומשועבד, וזאת בלא שיוותר על רגשות ותשוקות טבעיות. במסה האלגורית הקצרצרה הזאת משתמש וולטר — אולי בשל אימת הצנזורה ואולי בשל הקשיים האובייקטיביים שבאמת הוערמו בזמנו על הכנסת הדפוס למזרח — באימפריה העות'מאנית ובדת האסלאם כדי להגחיך בחריפות את הדת הנוצרית המושלת בצרפת ואת נציגיה עלי אדמות, המעדיפים שהעם הצרפתי ישקע בבורות ובנבערות מדעת וכך תוקל השליטה בו ותרחק ממנו החירות.
הקלות הזאת שבה ניתן להעביר את מחשבותיו של אדם לאחרים מכוונת כמובן לשרש את הנבערות מדעת, שהיא המגינה על המדינות הנמשלות כהלכה ומשמרת את הישרדותן.
ש מקום לחשש שבין הספרים שיגיעו מן המערב יימצאו אחדים שעניינם החקלאות והאמצעים לפיתוח אומנויות מכניות, ספרים שבטווח הרחוק עלולים לעורר אצל איכרינו ויצרנינו מחשבה ותושייה, ישמרנו האל, להמריץ את תוצרתם ולהגדיל את עושרם ולהשרות עליהם ביום מן הימים איזו התרוממות נפש, איזו אהבה לטובת הציבור, רגש מנוגד לחלוטין לדוקטרינה הקדושה.
