שני סיפורים של אחד מגדולי הספרות האמריקאית, מארק טוויין - הראשון משנת 1867, השני מ-1903 - בתרגום לעברית של רעיה ג'קסון, שהוסיפה אחרית דבר, ממנה לקוח הטקסט הבא:
מדוע הסיפור הצפרדע המקפץ הצליח כל כך והיה זה שהביא לראשונה את מרק טוויין למודעות הציבור הרחב? מדוע עד היום בימי שוק אזוריים עושים תחרויות לקפיצת צפרדעים ומדוע הסיפור הזה עדיין נלמד בבתי הספר בארצות הברית ומאות אלפי ה"תוצאות" בגוגל מסייעות לתלמידים להצליח במבחנים עליו?
ב-1867, לאחר מלחמת האזרחים, אמריקה מגבשת את תדמיתה. הסיפור הזה אינו מחקה את ספרות אירופה, הוא אינו מספר על אנשים מכופתרים שמדברים בשפה גבוהה ועל עלמות חן שוברות לב, אלא הוא כולו "העולם החדש" של מרחבים ענקיים ומכרות זהב, של גברים מסוקסים, של פעולה, תנועה ויזמות. הגיבורים אולי מגוחכים ומתעסקים בשטויות, אבל הם מדברים בגאווה בשפה "שלנו". אפילו המוזרים שבהם עובדים קשה, מלאי תחבולות; הכוחניות והאלימות קיימים תמיד, חבויים , כאשר הם דבקים בהשגת מטרתם והעיקר – "הם תמיד מנצחים!" ומרוויחים כסף... באמריקה כל אחד יכול!". זו האמריקה "האמיתית", אמריקה שבמסעות בחירות תמיד מבטיחים לחזור אליה.
סיפורה של כלבה: כאשר סמיואל קלמנס – המוכר יותר כמרק טוויין - יצא מן הפרובינציה אל העולם הגדול, הוא הכיר והתפעל מן האנשים שדיברו "במילים עם שלוש הברות שמוצאן מלטינית". אבל מרק טוויין מספר לנו דרך הכלבה את מה שלמד: המילים המרשימות, הן עצמן הפכו לרבים מהם העיקר ולא המשמעות. והוא עוקץ: זה לא חשוב, כי ממילא השומעים הם בורים ולכן אין צורך לטרוח לדעת את המשמעות. האיש משומקום חושף את מה שגילה: את הצביעות וההתפארות של המלומדים כביכול. הוא לומד את המילים ומשתמש בהן בכתביו ובהרצאותיו, אבל אינו מזלזל בפה המדוברת ונותן לה כבוד וכך נעשה "אבי הספרות האמריקאית" האותנטית, השורשית כפי שאמר ויליאם פוקנר.
בהתאם לבקשתו של ידיד שלי, אשר כתב אליי מן המזרח, הלכתי לבקר את סיימון ווילר טוב הלב והפטפטן, וכפי שנתבקשתי שאלתיו על חבר של חבר, ליאונידס ו' סמיילי, והנני מצרף כאן את התוצאה. מתגנב אל ליבי חשד שליאונידס ו' סמיילי הוא המצאה, שידידי לא הכיר אף פעם אדם כזה; ושהוא הניח שאם אשאל עליו את ווילר קשישא זה יזכיר לו את ג'ים סמיילי הידוע לשמצה והוא ינהג כדרכו וישעמם אותי כמעט למוות בזיכרונות שטניים עליו, אשר יהיו ארוכים ומעיקים, כמו שיהיו חסרי טעם בשבילי. אם זו הייתה מטרתו, היא אכן הצליחה.
מצאתי את סיימון ווילר מנמנם בנוחות ליד האח בבר של מסבאה מרופטת במחנה הכרייה העתיק של אנג'ל ושמתי לב שהוא היה שמן, ראשו קרח ועל ארשת פניו השלווים הייתה הבעה של עדינות כובשת, טוב לב ופשטות. הוא התעורר ובירך אותי ב'יום טוב'. סיפרתי לו שחבר שלי הטיל עליי משימה לשאול על חבר ילדות יקר שלו בשם ליאונידס ו' סמיילי, הכומר ליאונידס ו' סמיילי, כומר צעיר בכנסייה, אשר עליו שמע שהיה פעם מתושבי מחנה אנג'ל. הוספתי שאם מר ווילר יואיל בטובו ויספר לי משהו על הכומר ליאונידס ו' סמיילי אהיה אסיר תודה לו.
