בז'יברני, עם קלוד מונה

"האמן שולף מכיסו את שעונו:

- עשר וחצי, הוא אומר, בוא נלך לראות אותן: הן כבר פתוחות.

אנחנו יורדים בשביל הראשי, פוסעים תחת עצי אשוחית משופעי צל. מרבדים אווריריים של אירוסים משתרעים מימין ומשמאל, ובשמש הם נדמים לטללים סגלגלים. בכל אשר תביט נחבאת האדמה מתחת לפרחי ציפורן, רודודנדרון, פעמוניות ונוריות. ורדים מסתערים על גזעי העצים ועל קשתות המטפסים, צונחים בחינניות בצליל מפתיע ומלהיטים את האוויר. יש לחצות את השביל ואת מסילת הברזל, זו שעליה אמר קלמנסו: "קלוד מונה, זה שבגנו יש לו מסילת ברזל...!" הנימפאות צומחות באזור נפרד בשולי האחו שעל גדות הסן.

הנימפאות, כמו האנשים היפים, אינן נוהגות להשכים קום; על השמש לבוא ולהפציר בהן. הן נפתחות בעזרת אצבעותיה הזהובות של הקוסמת, לצללים אינן מתמסרות. בערב השמש סוגרת אותן, בזו אחר זו, בעודה שוקעת מאחורי אמירי העצים. האין זה נושא נפלא למשורר? – משורר האתמול, שכן כיום דוחקת המכונית את מקומו של הפרח – בתולות מים מפשילות את הינומתן הטהורה אך ורק למבטה הלוהט של השמש!"