ולנטין היא אם חד־הורית לילד עם צרכים מיוחדים, שמימיו לא דיבר. בגיל 11, בעקבות צפייה בטלוויזיה בפרסומת ליוון, הילד פורץ בבכי ומדבר לראשונה בחייו בשטף של מילים בשפה לא מוכרת, וכעבור רגע חוזר לאילמוּת. כאשר הילד רואה בספר תמונות של העיר סלוניקי, הוא שוב נכנס לטראנס של דיבור לא מובן.
"זה קרוב לסיפור האישי שלי ולא הבנתי עד כמה", סיפרה קרולין בונגראן בראיון עם גילי איזיקוביץ בהארץ על ספרה נוכחות, רומן היסטורי שבו תקופות שונות ומסלולי חיים שונים נפגשים, מביאים את הגיבורה לחשוף סודות משפחתיים וללמוד על הקשר בין בנה, בינה ובין רצח יהודי סלוניקי במלחמת העולם השנייה, שכמעט ונשכח.
זהו ספרה הראשון של הסופרת והתסריטאית הצרפתייה, אשר גילתה כשהיתה בת 12 שאמה הגיעה לצרפת מתוניס ב–1946 אחרי שמשפחתה, היהודית ממוצא איטלקי, שרדה את השואה בזכות חיים חילוניים והתכחשות לדת, ובגיל 17 גילתה גם שמצד אביה הביולוגי היא חצי יהודייה אשכנזייה, ממוצא צ'כי וגרמני.
"בואי אלַי, קטנטונת," אמרה האישה הזקנה. שערה הלבן הארוך היה אסוף לכדור מהודק. מדי בוקר נעצה בו המוני סיכות.
שמלת הכותנה הרקומה הארוכה והאפודה הסרוגה שיוו לה מראה של אישה שכל חייה עוברים עליה בכתונת לילה. היא לקחה פרוסת לחם ומרחה אותה בדבש. סֶוָוה מיהרה אל נוֹנָה ולקחה את הפרוסה.
"שבי, קֵרידָה, תאכלי ותקשיבי לי. באו שכנים והזהירו אותי. הם נכנסים לבתים ולוקחים את כולם. לי לא אכפת, ממילא לא נשאר לי הרבה זמן. שיבואו, לחיים שלי כבר אין חשיבות."
סווה אכלה. ממרומי עשר שנותיה היא תפסה את חומרת המצב.
