ספר הביכורים של תהל פרוש, מהמשוררות הבולטות בדור הצעיר של השירה העברית, עליו כתב עופרי אילני:
כתיבתה פורשת בפנינו מרחב חדש של שירת מחאה, עולם פואטי שהקורא בו אינו יכול אלא לעזוב הכל ולצאת לרחוב. אלא שרגע זה מתגלה כיותר מ"מחאה": זוהי אפשרות מטאפיזית של קיום אחר לגמרי. המשוררת מתגלה בספר זה כחוקרת של העולם שמסביבה, של יחסי המשפחה, החברות והאהבה, ועוד יותר מכך של יחסי העבודה והמרות. זהו מחקר לא אקדמי, שלא נענה לכללים מוגדרים מראש, ושתוצאותיו משוכתבות כל פעם מחדש. ועם זאת, זה מחקר מדויק יותר ממדע הלייזרים: מחקר שהינו החיים עצמם.
הקריאה בבצע דומה לטיסה בחללית, המנווטת בין עולמות, דמויות ומצבים; חודרת אל נימי הדם הדקים ביותר, יוצאת דרך נחירי האף של דמויות הנעלמות באופק ומסתערת על המרחבים החלליים. מה שנראה תחום, ביתי ומוכר עטוף למעשה בקרום דק המוביל אל מכמני הפנים, והופך באחת לסוער ומדהים.
"אֶבֶן וְהָאֶבֶן הַזֹּאת הִיא יָרֵחַ וְהַיָּרֵחַ אֶפְרוֹחַ הָאֶפְרוֹחַ נוֹצָה הַנּוֹצָה שַׂק פָּרוּם וְהַשַּׂק שִׂמְלַת קְטִיפָה יְרֻקָּה וְהַשִּׂמְלָה וִילוֹן הַוִּילוֹן בַּיִת הַבַּיִת דֶּלֶת וְהַדֶּלֶת מוֹבִילָה הַחוּצָה לְלַיְלָה מְכוֹכָב וְיָרֵחַ עֲנָק וְכָתֹם בַּשָּׁמַיִם מֵזִיז אֶת הַיָּם וַאֲנִי יָם זָז לְכִוּוּן רְחוֹב הָרְחוֹב מֵת הַמֵּת עֲצָמוֹת וּבָעֶצֶם חַיָּה גְּדוֹלָה וּשְׂעִירָה בַּחַיָּה זְמַן זְמַן לְבָנָה הַלְּבָנָה מַטְמוֹן קָבוּר הַמַּטְמוֹן כֶּסֶף זָז לְכָל כִּוּוּן מִתְנוֹעֵעַ חֵדֶק וְהַחֵדֶק הוּא אִמָּא חוּמָה אִמָּא הִיא פֶּתַח הַפֶּתַח שָׁם אָז מָה אָז מָה הַפֶּתַח לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד עֵירֹם וְהָעֵירֹם מִתְקַלֵּף לְקַלֵּף הוּא לְהוֹרִיד וּלְהוֹרִיד הוּא לִפְשֹׁט לִפְשֹׁט לְהִתְגַּנֵּב וּלְהִתְגַּנֵּב הוּא לְהַפְתִּיעַ לִתְפֹּס בִּלְתִּי מוּכָנָה לִנְחֹת אֶל הָרִיק לְהָבִיא אֶת כָּל תְּשׂוּמֶת הַלֵּב לְהַבְהִיל כָּל כָּךְ לִהְיוֹת מָלֵא וּמָלֵא הוּא מְכֻוָּן לְעַצְמוֹ וּכְשֶׁלְּעַצְמוֹ סָתוּם וְסָתוּם מַשְׁאִיר בַּחוּץ וְהַחוּץ עִיר וְהָעִיר בֶּטוֹן וּבֶטוֹן אֲרוֹן קֹדֶשׁ וַאֲרוֹן קֹדֶשׁ גּוּף גּוּף שֶׁל גֶּבֶר וְגֶבֶר מִלָּה אַחַת וְהַמִּלָּה אֶבֶן"
