ספרו של גי דבור, שראה אור לראשונה ב-1967 והפך לספר יסוד של תנועות השמאל החדש מ"מרד הסטודנטים" במאי 1968 ועד היום.
בספר-מניפסט זה דבור משרטט, באמצעות סדרה של 221 תיזות ביקורתיות, תמונה עגומה של החברה המודרנית. הספר חושף את האופנים שבהם תנאי הייצור המודרניים, שעברו משליטה על אמצעי הייצור להשתלטות על אמצעי הייצוג, חדרו לכל תחומי החיים תוך שהם מחוללים זיוף, ניכור, שיעבוד והפרדה וכופים על היחיד פסיביות צרכנית וצייתנית. הראווה היא התוצאה והפרויקט של תנאי הייצור המודרניים הללו, ומתחת לצורותיה הייחודיות - מידע או תעמולה, פרסום או צריכה של שעשועים - היא מכוננת את החיים החברתיים באמצעות מגוון מנגנונים פולשניים שמעצבים את כל ההיבטים של היומיום: תפיסת הזמן וההיסטוריה, ארגון המרחב והטריטוריה, היחסים החברתיים והבין-אישיים וביטויי התרבות, האמנות והתקשורת.
גי ארנסט דבור היה קולנוען, מבקר תרבות, הוגה פוליטי, מהפכן, סופר ומנהיגה הלא-מוכתר של התנועה הסיטואציוניסטית - קבוצת אוונגרד אמנותית, פוליטית ורדיקלית שפעלה באירופה מ-1957 ועד 1972, ושאפה להעמיד אל מול חברת הראווה המנכרת פרקטיקה ביקורתית שקידמה ערכים כיצירתיות, משחק, הרפתקה, עונג, דמיון ותשוקה. הביקורת, הרעיונות והערכים של התנועה קיבלו ביטוי פומבי ראשון באירועי מאי 1968 ("מהפכת הסטודנטים") בפריז, אולם הם מהדהדים בבירור גם היום, כשהם משמשים כמצע הרעיוני שעליו צמחו תנועות המחאה נגד הגלובליזציה.
מכלול החיים של חברות ששוררים בהן תנאי הייצור המודרניים, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של ראוות. כל מה שנחווה במישרין, הורחק לכלל ייצוג.
2.
הדימויים שהתנתקו מכל היבט של חיים, נסחפים יחד בזרם משותף, שבו אין לאחדותם של אותם חיים אפשרות להשתקם. הממשות, הנתפסת באופן חלקי, מתפרשת בתוך אחדותה הכללית כפסוודו-עולם נפרד, מושא לעיון בלבד. המידור של דימויי העולם מתגלה כעובדה מוגמרת בתוך עולמו של הדימוי האוטונומי, שבו השקרי משקר לעצמו. הראווה ככלל, בבחינת ההיפוך המוחשי של החיים, היא התנועה האוטונומית של הלא-חיים.
3.
הראווה מציגה את עצמה בעת ובעונה אחת כחברה עצמה, כחלק מהחברה, וכמכשיר איחוד. בבחינת חלק מהחברה היא במוצהר המגזר המרכז כל מבט וכל תודעה. מעצם קיומו הנפרד של מגזר זה, הרי הוא האתר של המבט שהושחת ושל התודעה הכוזבת - והאיחוד שהוא משיג אינו אלא שפתה הרשמית של ההפרדה הכוללת.
4.
הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים.
5.
אין להבין את הראווה כהשחתה של עולם הראייה, כתוצר של טכניקות ההפצה ההמוניות של דימויים. היא בראש ובראשונה weltanschauung [השקפת עולם] שהפכה למעשה, שהיתרגמה לחומר. הוא ראיית עולם שהוחפצה.
