האם לשיחה יש ערך בפני עצמה או שהיא רק אמצעי לתקשורת? האם אנחנו משוחחים כדי לגלות משמעות? כדי לזכות בהכרה? כדי לא להישאר לבד? האם מוצאם של רעיונות הוא בשיחה? האם תרבות, אמנות ומחשבה אינן אלא שיחות?
המשורר, המסאי והאנתרופולוג זלי גורביץ' מאתר אופנים שונים של התופעה רבת הפנים הזאת שאנו מכנים שיחה - את התפרים שבין אדם לאדם, את הטווייה המתמדת של מסכת הקשרים, חוקיה והפלגותיה. בשיחה נפגשים ומגששים זה אחר זה, מתגוששים, פותחים רווחים, עושים מעשים. בה מתרחשת השפה ומתעצב הדיבור, ובה נלמדת השתיקה, פורץ הצחוק, נפתחים ונסגרים עולמות.
השיחה היא אלתור מתמשך המעודד חשיבה משותפת, סיעור מוחות, יצירת קשר. מכאן גם העניין בשכלול תודעת השיחה ואמנותה בהוראה ובחינוך, בטיפול נפשי, בדיאלוג בין יריבים, אבל גם בעבודה, בזוג, בין הורים לילדים ובין חברים.
שני כוחות אלה של קרבה ומרחק, קשר וניתוק, זהות וזרות, מצויים בכל שיחה, בכל מקום ובכל זמן. אין צורך להרחיק לאזור מסוים ולפגוש בעם או בשבט נידח המקיימים פולחני שיחה, או לחכות לעונות מיוחדות שבהן מתפנים למעשה המוכר והמוזר הזה. השפה נולדה משיחה, הדיבור הוא שיחתי, וכמוה השתיקה. המחשבה עצמה, כמו הכתיבה והדיבור, הם בשיחה. יש, אמנם, הבדל בין שקט של כתיבה לבין המולת שיחה, בין היבלעות במערבולת של דיבורים לבין ישיבה שקטה על החוף, בין מונולוג לבין דיאלוג, בין ציתות לבין השתתפות בפועל בדיבור, אולם אלה וגם אלה הם חלק מתופעת השיחה.
אפשר לנקוט בנוגע לשיחה גישה שעיקרה הגדרה ומיפוי של סוגי שיחה, מנהגי השיחה, שיחה ומגדר, שיחה ותרבות, שיחה ופוליטיקה; שיחת אצילים יפנים אינה כשיחת איכרים אנגלים, ושיחת עסקים אינה שיחת נפש; כמו כן אנחנו מבחינים בינינו לבין אחרים על פי השיחה – על מה אנחנו מדברים ועל מה הם, ואיך אנחנו או הם מדברים – גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, ישראלים ובני עמים אחרים; כל אחד נושא אתו מושג כלשהו, ולוּ משתנה, של שיחה – עם מי אני משוחח ואיך, אילו שיחות היו לי בחיי, אילו שיחות לא היו לי, אילו הייתי רוצה שיהיו לי.
