אוטוביוגרפיה של ניסים משעל, מבכירי העיתונאים בארץ, שהיה מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית וראש מנהלת ההקמה של ערוץ 2, חתן פרס סוקולוב לתקשורת.
בשוליית הסנדלר, כתב חיים לוינסון בהארץ, "יש כמה פרקי חובה שצריך ללמד בכל בית ספר [...] למשעל ביוגרפיה חריגה בקרב בני דורו, שהיו עמודי התווך של רשות השידור ולאחר מכן ערוץ 2. הוא לא מרחביה. הוא מזרחי, יליד עיראק חובש כיפה. ההצלחה שלו אינה מובנת מאליה. הוא עלה לארץ כשהיה בן שנה וחצי. בבגדאד משפחתו היתה אמידה עם בית בן שתי קומות בשכונה חדשה, עשירה בחיי תרבות. אמו למדה בבית הספר אליאנס וידעה מלבד ערבית ועברית, גם צרפתית ואנגלית. כל זה לא היה שווה דבר כשהמשאית פרקה אותם בחוסר כל במעברת תלפיות בירושלים. המעברה היתה אוסף של צריפים ללא מים וללא שירותים. 'אבל אנחנו לא סוסים', מתאר משעל את אביו ההמום מתוודע לביתו החדש, 'איך נישן באורווה?'"
1952 – אני זוכר את עצמי כילד רעב במעברת תלפיות בירושלים, שאליה הגעתי עם הורי מעיראק. גדלתי ללא מסגרת, ללא גן ילדים, ללא צעצועים וללא ספרי ילדים. במקום ספרים ולגו בנינו עגלות מארגזי עץ ושעטנו בהן במורד הכביש שהתפתל עד קצה הוואדי. הייתי ילד שורד שנלחם על קיומו בתנאים בלתי-אפשריים. כבר בגיל צעיר הייתי צריך לעבוד, כולל כשוליית סנדלר, כדי לעזור להורים שקרסו תחת עול הפרנסה. משם החל המסע המפרך שלי אל הפסגה.
1989 – המסע שלי לצמרת קרם עור וגידים כשהתמניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית. הייתי בן 41, צעיר מנהלי הטלוויזיה. זה היה יום חג עבורי. היתה לי תחושה נפלאה של מי שכבש את ההר, ניפץ את תקרת הזכוכית והניף את הדגל. נכנסתי לחדר המנהל חדור אופוריית ניצחון משכרת – אני, ניסים משעל, בן נזימה ויחזקאל ממעברת תלפיות, יושב על הכיסא הנכסף.
הספר שאתם מחזיקים בידיכם, שוליית הסנדלר, מלא בחשיפות ובגילויים דרמטיים על חיי האישיים, כולל מחלת הסרטן שתקפה אותי באכזריות ועדיין מאיימת על חיי; על הפגיעה באבי ובאלפים מבני דורו, שנרמסו תחת מכבש הממסד המפא"יניקי ונהפכו למתים מהלכים במעברה; על הניסיון של האליטה למחוק את תרבות העבר המפוארת שלנו בשם המטרה הנעלה של כור ההיתוך; על הקיפוח העדתי שחוויתי גם אני על בשרי ועוד. בד בבד תמצאו כאן תיעוד של שיחות אישיות שקיימתי לאורך השנים עם דמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית.
