בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית

מתוך הסיפור לא! מאת סמא חסן.  

מערבית: כפאח עבד אלחלים עריכת תרגום: יהודה שנהב־שהרבני   לו רק היתה מוצאת אותה באוצר המילים שלה. לו רק היתה חוצה את הנתיב הארוך מעומק בטנה אל לשונה. וזו הרי המילה הקצרה ביותר שאדם יכול להגות. הברה אחת. תחת זאת היא מהנהנת. מדקלמת נַעַם, בסדר, בוקר וערב, או חַאדִֿר, לשירותך. לפעמים, כשהמרירות והייאוש חונקים את גרונה, היא מניחה את כף ידה על ראשה כאומרת, עַלַא רַאסִי. כמה ייחלה להגות אותה בקול ולו פעם אחת. כשהיא בטוחה שאיש אינו מקשיב, היא לוחשת אותה לעצמה בהיסוס, אך רק אוויר וריר נפלטים משפתותיה. לעיתים הם הופכים לקצף, כבהתקף אפילפסיה. או אז היא הוגה את האותיות בסדר הפוך, ומשהו בתוכה כבה. פעם צפתה בתוכנית טלוויזיה שרובה נבצר מבינתה, למעט משפט אחד: איבר שאדם עושה בו שימוש מתפתח וגדל, ואילו איבר שנזנח מתנוון וקטן. היא הרבתה להרהר בזה. ידיה הן בלי ספק האיבר הגדול והחזק בגופה. בהן היא יוצקת עם שחר מים על ראשה פעם, פעמיים, שלוש, כשהיא עומדת בגיגית בתוך המקלחת יצוקת הבטון, מנסה לשווא למחות מגופה את שאריות בעלה. בידיים האלה היא אופה לחם ומבשלת למשפחה הגדולה, שהמבוגרים שבה יוצאים מדי יום לשדה הקרוב, לעבודה שאין לה סוף. לרשותם עומדות הידיים הללו בשעות בין ערביים, כשהם שבים רצוצים, חשוקי שפתיים, שנעות רק כדי לומר לה בואי, תביאי, קחי, תרימי. כמה היתה רוצה למאן פעם אחת. לומר "אני עייפה". אולם די במבטו היוקד של חמיה, הנישא מעל שפמו העבות, השזור פסים לבנים, כדי שתיאלם. היא בולעת את שתי האותיות אל קרבה וממשיכה לעבוד עד רדת הערב. שטופת זיעה, היא מדמה לחוש עדיין את הנוזלים של בעלה זולגים בין ירכיה. או אז היא תוקעת שם את ידה כדי לעצור את הנזילה, שמא תזלוג תחתיה, גלויה לעין כול.