הטעות הגדולה של איינשטיין

פרינסטון, 1953. בדרך כלל היו התיירים נשארים בעברו האחר של רחוב מֶרְסֶר, על המדרכה מול בית העץ הלבן. אבל הם היו מתקשים תמיד לרסן את ההתרגשות ברגע שהבחינו באיש הזקן ההולך לאיטו בדרכו חזרה מקמפוס האוניברסיטה, עטוי על פי רוב במעיל בד ארוך, ובימים של רוח ניו־ג'רזית עזה במיוחד, עוטה כובע צמר כהה על שערו הפרוע המפורסם.

האמיצים שבתיירים היו חוצים לעיתים את הכביש, מביעים את הערצתם או מבקשים חתימה. רובם היו נאלמים דום מתוך יראת כבוד ושומרים על מרחק ראוי. האיש הזקן שראו לא יותר מכמה מטרים מהם היה אלברט איינשטיין, גדול הגאונים בכל הזמנים, ופניו החכמות וחרושות הקמטים העידו על התובנות שהגיע אליהן, העמוקות אולי יותר מאלה של כל אדם אחר.

איינשטיין היה המדען החי המפורסם ביותר בעולם, אבל למרות התהילה שזכה לה הוא הלך בדרך כלל לבדו, או מפעם לפעם עם איזה חבר זקן. על אף מעמדו הציבורי הנכבד, ועם זה שהוזמן דרך קבע לסעודות ערב חגיגיות ולהקרנות בכורה של סרטים - כוכבים הוליוודיים התרגשו במיוחד כשהצטלמו לצידו - מדענים פעילים כמעט לא שמרו על קשר איתו כבר שנים רבות.