חייו של גאון לא מושלם היא כותרת המשנה לספרו של דייוויד בּוֹדאניס, המתחקה אחר הקריירה האינטלקטואלית וחייו האישיים של אלברט איינשטיין, ומראה כיצד האמונה המוחלטת שלו ביכולותיו ובאינטואיציות שלו הביאו אותו אל פסגות החשיבה האנושית, אבל גם לכך שבערוב ימיו נדחק מחזית המדע.
תורת היחסות הכללית של איינשטיין הביאה למהפכה בהבנתנו את היקום, ותגליותיו הובילו אותנו אל העידן האטומי. אבל בעשורים המאוחרים של חייו, רוב המדענים הפעילים התעלמו ממנו. אפילו חבריו הקרובים ביותר לא לקחו ברצינות את רעיונותיו.
בספר הטעות הגדולה של איינשטיין חושף בּוֹדאניס את שורשיה של ההידרדרות הזאת: התכונות שהביאו לאיינשטיין את תהילתו בראשית הקריירה שלו – דמיון, תעוזה, ביטחון עצמי מוחלט – הן אותן התכונות שהביאו אותו לא לקבל את הגילויים החדשים במכניקת הקוונטים ופגעו בחיפוש שלו אחר האמת המוחלטת.
פרינסטון, 1953. בדרך כלל היו התיירים נשארים בעברו האחר של רחוב מֶרְסֶר, על המדרכה מול בית העץ הלבן. אבל הם היו מתקשים תמיד לרסן את ההתרגשות ברגע שהבחינו באיש הזקן ההולך לאיטו בדרכו חזרה מקמפוס האוניברסיטה, עטוי על פי רוב במעיל בד ארוך, ובימים של רוח ניו־ג'רזית עזה במיוחד, עוטה כובע צמר כהה על שערו הפרוע המפורסם.
האמיצים שבתיירים היו חוצים לעיתים את הכביש, מביעים את הערצתם או מבקשים חתימה. רובם היו נאלמים דום מתוך יראת כבוד ושומרים על מרחק ראוי. האיש הזקן שראו לא יותר מכמה מטרים מהם היה אלברט איינשטיין, גדול הגאונים בכל הזמנים, ופניו החכמות וחרושות הקמטים העידו על התובנות שהגיע אליהן, העמוקות אולי יותר מאלה של כל אדם אחר.
איינשטיין היה המדען החי המפורסם ביותר בעולם, אבל למרות התהילה שזכה לה הוא הלך בדרך כלל לבדו, או מפעם לפעם עם איזה חבר זקן. על אף מעמדו הציבורי הנכבד, ועם זה שהוזמן דרך קבע לסעודות ערב חגיגיות ולהקרנות בכורה של סרטים - כוכבים הוליוודיים התרגשו במיוחד כשהצטלמו לצידו - מדענים פעילים כמעט לא שמרו על קשר איתו כבר שנים רבות.
