מובי דיק נחשב לרומן האמריקאי הגדול בכל הזמנים. ספרו של הרמן מלוויל, שהיה לקלסיקה, ראה אור לראשונה ב-1851 במהדורה מצונזרת בלונדון, ורק מאוחר יותר הודפס בארצות הברית. זהו סיפור קורותיו של ישמעאל, צעיר צמא הרפתקאות, המצטרף כאיש צוות לספינה היוצאת לציד לווייתנים. על הסיפון הוא מתוודע לרב-החובל המזדקן, קפטן אחאב, הרדוף בתשוקתו לצוד את מובי דיק, הלווייתן הלבן האימתני שקרע את רגלו מעליו. ישמעאל מגלה עד מהרה כי מסע הציד אינו אלא מסע נקמה נועז וחסר פשרות.
הרומן מסופר בגוף ראשון, פרט לפרקים המביאים את הגיגיו המטאפיזיים של אחאב. הוא עשיר בסמלים, במטאפורות ובתחבולות סגנון מגוונות, מפרודיה על דרשת הכומר בכנסייה ועד לקטעי דרמה בנוסח שייקספירי. שאלות ומחשבות על מהות הטוב והרע, על האמונה באל אחד ועל היחס לאחֵר ולחריג - כל אלו עולות בין דפי הרומן האפי המרתק, המובא כאן בתרגום חדש ומוער ומלווה באחרית דבר מעמיקה ומאירת עיניים.
הרמן מלוויל (1891-1819), מגדולי הסופרים בארצות הברית, נולד בניו יורק למשפחת סוחרים אמידה שירדה מנכסיה. בצעירותו בילה שנים אחדות כנער סיפון באוניות מסחר ובספינות לציד לווייתנים. כתב עשרות רומנים, סיפורים קצרים, ספרי שירה ומסות, רבים מהם מבוססים על מסעותיו בעולם וחוויותיו בים. הרומן מובי דיק הוא ספרו הנודע ביותר.
קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן - אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע. במחווה פילוסופית ראוותנית נופל קאטו על חרבו; אני עולה בשלווה על ספינה. הדבר אינו מפתיע כלל. לו רק הכירו אותו, כל בני האדם כמעט, כל אחד במידתו, היו חולקים איתי לעתים רגש זהה כמעט לגבי האוקיינוס.
