ספרו שיריו הרביעי של משה אוחיון, המלמד כתיבה יוצרת בבתי ספר בדרום הארץ, מקליט משיריו ומלווה את עצמו בגיטרה. שם הספר לקוח מתיאור נסיעה מדימונה לבתי הספר היסודיים שהוא מלמד בהם: "הַבֹּקֶר אֵינוֹ מְמַהֵר. הוּא מֻרְגָּל בְּשֶׁקֶט וּבִמְתִינוּת. הִקְדַּמְתִּי לָצֵאת כְּדֵי לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשָּׁעָה".
בספר שלוש חטיבות. בראשונה – שירים אישיים על שלל תהיות, חשבונות ונחמות. בשנייה – חוויות נבחרות מתוך עבודת ההוראה לתלמידים. בשלישית – שלוש פואמות: הפואמה המדברית, הפואמה על השחייה והפואמה על כיתת הלימוד.
כותב עורך הספר, דרור בורשטיין:
שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה. אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם. כמה יוצא דופן הוא משורר שמתעניין במשוררים ובשירים של זולתו לא פחות משהוא מתעניין בכתיבתו שלו ובמצבו שלו. אוחיון לא רק כותב על שירי תלמידיו אלא ערך עשרות פרסומי שירה של תלמידים אלה. כתיבתם מזינה את כתיבתו, נהיית הנושא של שירתו, מעוררת בו השראה. לצד שירי בית הספר, השירים מציירים נופי מדבר, מדימונה לאגם ירוחם. המשורר־המורה נהיה מולם תלמיד של הנגב, קשוב למרחב ולאור.
