תמאם מכחול המנוחה

"דמעות, ג'וואד? אתה בוכה?" מלמלה סלמא בתדהמה. היא הייתה מבולבלת ואובדת עצות. אחר כך עלה על שפתיה חיוך סתמי חסר משמעות. "מה קרה לך? חדשות רעות? קרה משהו?"

היא קמה ממושבה בסלון וקרבה אל בעלה באיטיות התואמת מסע של למעלה מיובל שנים רצופות אירועים ומהמורות, מטה את גופה לעבר ראשו. היא נגעה בעדינות בגבו וחפנה את פניו בכפות ידיה, ואז חשה שדמעות מרטיבות אותן. רעד עבר בגופה, והיא קראה בבהלה: "זה בכי אמיתי? קרה משהו למישהו מהקרובים?"

הוא הניע את ידו לאות שלילה.

"טוב, אז בוא שב על הספה! תנוח רגע, קח נשימה עמוקה."

היא אחזה בידו והובילה אותו משולחן הכתיבה בסלון המרווח לעבר הספה שבפינת הישיבה בקצהו האחר. הוא לא הוציא הגה, רק ישב בשקט ובהה בחלל. אחר כך מחה את עיניו בגב ידו. שקט אפוף תדהמה השתרר בחדר.

סלמא הביאה מפיות נייר, ניגבה את דמעותיו ואז רכנה שוב לעברו ונשקה לו על מצחו. היא הייתה מופתעת ממצבו. אמנם התרגלה זה כבר לעיניו הנדיבות בדמעות ולהתרגשות שאוחזת בו כשהוא צופה בסרטים ובסדרות בטלוויזיה או קורא ברומן מרגש, אבל סערת נפש פתאומית כל כך ובעוצמה כזאת?! שום דבר לא הכין אותה למחזה שכזה.