תולדות הדבורים

טָאוּ

מחוז 242, שִירוֹנְג, סצ'ואן, 2098     כמו ציפורים מגודלות התמקמנו כל אחת על הענף שלה, שומרות על שיווי המשקל, מכל פלסטיק ביד אחת ומברשת נוצות באחרת.   טיפסתי למעלה, באיטיות, בזהירות מרבית. העבודה הזאת לא התאימה לי, הייתי שונה מרוב הנשים האחרות בצוות. לעיתים קרובות תנועותיי היו פתאומיות מדי, לא ניחנתי בכישורי המוטוריקה העדינה ובדייקנות הנדרשים. לא לזה נועדתי, ולמרות זאת היה עליי להיות כאן, מדי יום, שתים־עשרה שעות ברציפות.   העצים היו כבני שלושים, שנות דור שלם. הענפים שבריריים כמו זכוכית דקה, הם חרקו תחת נטל משקל גופינו. התפתלתי בזהירות כדי לא לגרום נזק לעץ. מיקמתי את רגלי הימנית על ענף גבוה יותר ומשכתי בזהירות את רגל שמאל אחריה. עד שסוף־סוף מצאתי תנוחת עבודה בטוחה, אמנם לא נוחה, אבל יציבה. מפה יכולתי להגיע לפרחים שבצמרת העץ.   מכל הפלסטיק הקטן היה מלא זהב, זהב קליל כענן שנשקל בקפידה וחולק לנו בתחילת יום העבודה, כמות זהה בדיוק לכל אחת מאיתנו. חסרת משקל ניסיתי לקחת בידי כמויות בלתי נראות מהמכל ולפזר על העצים. יש לאבק כל פרח ופרח בעזרת המברשת הקטנה של נוצות תרנגולת, נוצות שפותחו במיוחד למטרה זו. התברר ששום נוצה מסיב מלאכותי לא תוכל אפילו להתקרב ליעילות של נוצת התרנגולת. העניין נבדק שוב ושוב, כי היה לנו די והותר זמן. במחוז שלי המסורת הייתה בת למעלה ממאה שנה. הדבורים נעלמו כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, הרבה לפני "ההתמוטטות", חומרי ההדברה הרגו אותן. כמה שנים אחר כך, אחרי שהופסק השימוש בחומרי הדברה, הדבורים חזרו, אבל ההאבקה הידנית כבר הייתה בשימוש. התוצאות השתפרו אף שנדרשו לכך אינספור אנשים, אינספור ידיים. ואז, כשהתחוללה "ההתמוטטות", למחוז שלי היה יתרון תחרותי. השתלם לנו להיות אלה שזיהמו יותר מכולם. היינו מדינה מובילה בזיהום, וכך הפכנו למדינה מובילה בהאבקה ידנית. פרדוקס הוא שהציל אותנו.