ספר מרתק המשווה בין הדרכים שבהן מתמודדות גרמניה וארצות הברית עם מורשת הגזענות שלהן, וחושף ניגודים חריפים ובולטים בהתנהלות שתי החברות אל מול היסטוריה מטרידה וכואבת.
מחברת הספר, סוזן ניימן, יהודייה בת מדינות הדרום בארצות הברית, הייתה עדה לדיכוי השחורים שחשפו חלוצי המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית. היא חייתה שנים רבות בברלין, שם הייתה עדה לשלבי ההתגברות של הגרמנים על עברם המזוויע. בספרה היא יוצאת למסע ארוך ומפרך אל מוקדיה של האלימות הגזענית ורדיפת השחורים. לתדהמתה היא מגלה שעשרות שנים של חוקים מתקנים וקריאות לשוויון לא שינו את המצב מיסודו. בגרמניה, המארחת אותה לצורכי עבודתה, היא מאתרת סימנים ועשייה של תיקון, ובעיקר רצון עז להתמודד עם העבר.
ניימן אינה מגבילה את עצמה לדיונים מופשטים. היא נדרשת לפרטים, לצעדים הננקטים, להתלבטויות של האזרחים מן השורה ולגילויים החיצוניים של ההשתקפות של תפיסת העבר ולקחיו בשתי המדינות.
ההיסטוריה של הגזענות באמריקה ארוכה יותר מן ההיסטוריה של הגזענות בגרמניה. העבד הראשון הובא לג'יימסטאון ב-1619; בשנת 1951 ביקרה משלחת של אנשי דת בבית הלבן, ובידה מכתב תמיכה של איינשטיין החולה, אך היא לא הצליחה לשכנע את הנשיא הארי טרומן להפוך מעשי לינץ' לפשע פדרלי. הדבר היה אמור להפקיד את הטיפול במעשים אלה בידי התביעה הפדרלית במקום בידי התביעה המקומית בתקופה שבה אנשי המשפט המקומיים השתתפו לעיתים בעצמם במעשי הלינץ', ובוודאי לא נטו להרשיע אותם. טרומן, שהיה תלוי פוליטית בתמיכתם של דמוקרטים דרומים לבנים, אמר שהעיתוי אינו מתאים. בנסיבות של גזענות רצחנית מושרשת ועתיקת יומין כל כך, כיצד האמריקנים יכולים לקוות להתגבר על העבר שהגרמנים כבר החליטו להשתלט עליו?
