"היו לי חיים עשירים, אבל לא מאושרים", כתבה הנרייטה סאלד, מנהיגה חברתית פורצת דרך, חדורה הרגשת שליחות, שפעלה מגיל צעיר לתיקון עולם - נגד עוולות בהדרת נשים ומיעוטים, נגד גזענות, לביעור האנטישמיות ולסיוע למהגרים ופליטים. סאלד ייסדה את ארגון הדסה, הקימה את מערכת הבריאות בארץ ישראל ואת מפעל עליית הנוער, וכאשר נפטרה בירושלים, אלפים צעדו אחר ארונה בהלוויה שלא נראתה כמותה בארץ.
על כל אלה ועל דמותה החידתית ורבת הניגודים של סאלד מספרת החוקרת דבורה הכהן בביוגרפיה המבוססת על אלפי מסמכים שפזורים בארכיונים בשלוש יבשות. מצוקותיה ותסכוליה של סאלד מתגלים באין־ספור מכתבים, וביומניה נחשפים כאביה ורגשותיה האינטימיים. רובם מתפרסמים כאן לראשונה, ומתוכם עולה סיפור חיים כובש לב של אשה שהעפילה למרום המנהיגות, אבל הרגישה החמצה בחייה הפרטיים.
שנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הועלה נפתלי בן ה-14 לאונייה לאחר שנפרד בחופזה מהוריו. כאשר התקרבה האונייה ליפו היא לא יכלה לעגון בנמל, ואת הנוסעים העבירו לסירות קטנות שהיטלטלו בין הגלים הגבוהים. כשהגיעה הסירה לחוף הניף מלח גברתן את נפתלי באוויר והנחית אותו על הרציף. הילד המבוהל התעלף.
כשפקח את עיניו מצא את עצמו בזרועותיה של אישה קשישה כסופת שיער; זו החזיקה בו והרגיעה אותו. לאחר מכן נודע לו שהייתה זו הנרייטה סאלד. בחלוף השנים היה נפתלי בזם לצייר נודע, בציוריו הופיעו הרבה אוניות וסירות. אפילו בציורים שנושאיהם אחרים ניצבת בפינת הציור סירה קטנה, מעין חתימה אישית שסימלה את הלם הפרידה ממשפחתו ואת נקודת ההתחלה של חייו בארצו החדשה. הנרייטה סאלד נהגה להשכים קום ולהגיע לנמל בכל פעם שהגיעה חבורת ילדים של עליית הנוער. היא פקחה עין על הורדת הילדים לרציף ועל העברתם למוסדות החינוך שהוכנו עבורם. ברציף חיכו גם חברי הקיבוצים והמוסדות והסיעו את הילדים למקומות מגוריהם.
