להיות ברפובליקת ויימאר

רפובליקת ויימאר - זו שקמה עם תבוסתה של גרמניה הקיסרית במלחמת העולם הראשונה ובאה אל קיצה עם עליית הנאצים לשלטון – עוררה ומעוררת עניין בקרב היסטוריונים של המאה העשרים. יש המתארים את פרשת חייה כסיפור של כישלון, שהסתיים עם כינונו של הרייך השלישי. אחרים טוענים כי מדובר בסיפור של "מוות ידוע מראש". בעז נוימן דוחה את שתי הנטיות האלה ומבקש להבהיר לקוראיו מה היתה מראית הקיום ברפובליקה.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות שהוא חוקר, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים, הרדיו והקולנוע – כל אלה מתוארים, נבחנים ומשובצים בחזות המראה הכללי. כתיבה בדרך זו, גורס בעז נוימן, מאפשרת לגולל את הביוגרפיה של רפובליקת ויימאר כהיסטוריה של "הווה", שאינה כופה עליה את "סופה". נקודת מבט זו גם מאפשרת לחוקר לחמוק מן הציווי לחפש בתולדותיה של הרפובליקה את הלקח ההיסטורי: את צו העשה שימנע את שיבתה של תופעת היטלר.

החברה הגרמנית בלהיות ברפובליקת ויימאר היא חברה פוסט-טראומטית המתמודדת עם אסון מלחמת העולם; היא חוגגת את תרבות הצריכה, מקדשת את תרבות הגוף ומתמכרת לטכנולוגיה אודיו-ויזואלית. המחבר מתאר וכותב בעיקר על ברלין בתקופה שבין שתי המלחמות, אך הקורא בספר לא יתקשה להקיש ממצאיו על התרבות האורבאנית בכלל ברבע האחרון של המאה העשרים.