עד קצה הגבול

מתוך פליטים בדרך יריחו
בעקבות מלחמת ששת הימים נדדו עשרות אלפי פלסטינים לגדה המזרחית, ושוכנו בשישה מחנות פליטים בירדן.
בצהרי היום השביעי שלאחר מלחמת ששת הימים להטה השמש בכביש יריחו-ירושלים. אי אפשר היה לגעת בנשק ובמתכת של הג'יפים והקומנדקרים שלנו. עלינו, פלוגת צנחנים, במעלה הדרך הרחבה והנוחה שחוסיין נהג לחלוף בה במכונית מרוץ, מצפים לראות, לראשונה, את ירושלים העתיקה הירדנית, שנכבשה כמה ימים לפני כן.
מולנו, יורדים לכיוון יריחו, לגשרי הירדן שפוצצו, לרבת עמון, באו הפליטים. משפחות וחבורות, הולכי רגל, חמורים, עגלות יד, עמוסים לעייפה בצרורות ומזוודות וכלי בית, נשים עם ילדים בזרועותיהן, תינוקות מעולפים למחצה בחום הנורא. העייפות והצמא גברו על הפחד. הם שמחו לקבל מאיתנו את המים שהצענו להם, עד שתמו המים בכלינו.
זרם הפליטים נמשך. לא ידענו מתי התחיל, מתי ייגמר, ראינו אותם יורדים מולנו, חולפים על פני שיירות צה"ל, על פני ג'יפי התול"ר הפגועים והנטושים של צבא ירדן, ועל פני תותחים נטושים ומעט משאיות שרופות. קרבות עזים לא היו כאן.
הם סיפרו לנו שלא גורשו. הפחד עקר אותם מבתיהם, והם הולכים לקרוביהם בגדה המזרחית של הירדן. הם נראו כמו שנראים כל הפליטים מאז ומתמיד. פליטים יהודיים בימי הביניים, פליטים שהכרנו מסיפורים, מצילומים ומסרטים על פליטי אירופה ב-1940. אלה שנמלטו מאימת הפצצות מלחמת הבזק של צבאות היטלר שפשטו על פולין, בלגיה, צרפת.
לא, הם לא נראו כפליטי הגטאות שהובלו ברכבות להשמדה, שהיו חורבות אדם מדולדלות אחרי שנים של סבל, דיכוי ורעב. הם היו אנשים שׂבעים ומוגנים, שאימת המלחמה עקרה אותם בחטף מביתם הקריר והאפלולי שבירושלים והטילה אותם, חסרי ישע והמומים, אל מהומת הכביש הלוהט, השמש המסנוורת והצבא הכובש שבא מולם.
מאז פרוץ הקרבות ידעתי שאפגוש פליטים. פליטים ערביים היו חלק מתודעתי זה שנים, עוד מהימים שבהם נטשו את חיפה, עיר ילדותי, במלחמת השחרור. זכרתי אותם מדיונים בתנועת השומר הצעיר, מעצומות של מפ"ם שקראו להחזרת חלק מהפליטים לישראל כצעד לקראת שלום. צחוק הגורל הוא שאלה שהתנגדו אז להחזרת מאה אלף פליטים בטענה שזה ימוטט את המדינה, מוכנים לספח היום מיליון ורבע ערבים בגדה וברצועה.