לילה

תהום, עליו כתבה רוני אלדר: "נכתב כמו מכתב לאחי התאום אוריאל באחד מסבבי המילואים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר. מאז היו עוד המון, והמלים עדיין בתוקף, רק יותר יגעות"

שָׁלוֹם יֶלֶד, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, אֲנִי לֹא יְשֵׁנָה, אֲנִי מְנַסָּה לִרְאוֹת אוֹתְךָ מִבַּעַד לִקְלִפַּת הַזְּמַנִּים. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתוֹת מִכָּל מָה שֶׁבָּא לִקְרָאתִי מִן הַחֹשֶׁךְ, לְפַעְנֵחַ מִתּוֹךְ כֶּתֶם הַדְּיוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה סִימָנִים אִם עוֹבֵר בְּךָ פַּחַד פִּתְאוֹם. אִם חָצָה גּוּף זָר אֶת שְׂדֵה הַלַּיְלָה שֶׁלְּךָ. אִם דְּבַר מָה זָרַח מוּל עֵינֶיךָ בְּאוֹר יְרַקְרַק. אִם יֵשׁ לְךָ מָה שֶׁיָּגֵן עָלֶיךָ מֵהֶבֶל הַלַּיְלָה הַקַּר. לְרֶגַע לְנֶגֶד עֵינַי כַּדּוּר בְּדֹלַח, אֲנִי רוֹכֶנֶת לִרְאוֹת לְתוֹכוֹ. מִלְּבַד עַרְפִלִּית וְאָבָק אֲנִי לֹא רוֹאָה שׁוּם דָּבָר. אֲנִי מְנַסָּה לֶאֱמֹד אֶת מָה שֶׁעוֹמֵד בֵּין הַגּוּף שֶׁלִּי לְשֶׁלְּךָ, לְהָמִיר אוֹתוֹ בִּצְעָדִים שֶׁל שְׁנֵי תְּאוֹמִים, בֵּן וּבַת, רְאִי וּמַבָּט, כָּתֹם וְשָׁחֹר. הַסְּפִירָה נִטְרֶפֶת בַּמִּסְפָּרִים הַגְּבוֹהִים, אֲנִי מַתְחִילָה מֵחָדָשׁ: כּוֹכָבִים שֶׁהָיוּ תְּלוּיִים בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים הִתְרַסְּקוּ עַל רִצְפַּת הָעוֹלָם, לַיַּלְדָּה שֶׁלָּמְדָה בַּכִּתָּה שֶׁלָּנוּ מֵת יֶלֶד, נַעַר אֶחָד שֶׁשְּׁנֵינוּ אָהַבְנוּ הִפְלִיג אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם. הָיְתָה מַגֵּפָה, עָבְרָה אֵשׁ, פָּרַח הֶעָשָׁן, דָּם עָבַר עַל הַדֶּלֶת, אַף יְשׁוּעָה לֹא בָּאָה שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת. נַעֲשֵׂינוּ בְּהוּלִים וּקְלוּשִׁים, אֲבָל יָדֵינוּ פְּרוּשׂוֹת וְרַכּוֹת. אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאָן שֶׁכֻּלָּם, קוֹלוֹתֵינוּ מִתְעַבִּים. בְּתוֹכֵנוּ עֲדַיִן שְׁנֵי יְלָדִים שֶׁלֹּא מוֹצְאִים אֶת אִמָּם, מְסַמְּנִים אֶת כָּל דַּלְתוֹת הָעִיר בִּצְלָבֵי גִּיר לָבָן, אִם יֵלְכוּ לְאִבּוּד אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת דַּרְכָּם. שְׁנֵיהֶם דּוֹבְרִים שְׂפַת נְקִישׁוֹת שֶׁאִישׁ לֹא מֵבִין מִלְּבַדָּם. פַּעַם הָיִיתִי יוֹדַעַת לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ נוֹשֵׁם מִבַּעַד לַקִּיר, לְהַקִּיף גַּם בֵּין רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם כֶּתֶם כָּתֹם בּוֹעֵר בָּאֲוִיר. קֹדֶם לָכֵן הָיִינוּ שְׁנַיִם בְּבֶטֶן אַחַת, אֶצְבָּעוֹת אֶצְבָּעוֹת וְרִיסִים וְרֵאוֹת וְחֶבֶל בְּחֶבֶל כָּרוּךְ וְחֹשֶׁךְ וּמַיִם רַבִּים. וְעַכְשָׁו אֵיךְ לֹא אֵדַע עַל מָה עֵינֶיךָ נָחוֹת, עַל מָה נָח גּוּפְךָ הַמְּבֻגָּר. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֶת שֵׁם הַנָּהָר הַזּוֹרֵם בַּמִּרְוָח בֵּין הַמִּלִּים שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר וּבֵין מָה שֶׁרָצִיתָ לוֹמַר, רַק שֶׁמֵּימָיו נִטְעָנִים בְּחַשְׁמַל. אֲנִי מַקִּישָׁה עַל הַמֵּצַח שֶׁלִּי נְקִישׁוֹת עֲדִינוֹת, קוֹרֵאת לְךָ בְּכָל הַשֵּׁמוֹת וְגַם בְּשֵׁמוֹת אֲחֵרִים. חוֹרֶטֶת עַל כַּף הַיָּד עִם צִפֹּרֶן אֶת הַמִּלָּה חַי. כְּדֵי לִשְׁמֹר עָלֶיךָ עָלַי לְנַחֵשׁ מָה אַתָּה מַחְזִיק בְּיָדֶיךָ, רוֹבֶה אוֹ פָּנָס, שׁוֹשַׁנָּה אוֹ עַקְרָב, לְהַחְזִיק אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּיָדַי. לִצְעֹק אֵלֶיךָ מִבַּעַד לִבְשַׂר הַמֶּרְחָק בִּשְׂפַת סִימָנִים שֶׁהִסְכַּמְנוּ מִזְּמַן. יֶלֶד, הָרֵם אֶת רֹאשְׁךָ מֵרִצְפַּת הָעוֹלָם, אֲנִי אַפְסִיק לַעֲקֹב בְּעֵינַי אַחַר קַו הֶעָשָׁן, נֵלֵךְ לְאָחוֹר, נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ עוֹמְדִים בַּחֲצַר הַיָּמִים, שְׁנֵי תְּאוֹמִים, נַקִּיף אֶת גּוּפֵנוּ בְּעִגּוּל גִּיר לָבָן.