"הגבעול הזה הוא הדבר הרחוק ביותר מגעש הרשתות החברתיות, ג'ז של שיחה אנושית", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה הסופרת שהם סמיט על גבעול מאת נגה אלבלך - יצירה מקורית, שבמרכזה אישה בת חמישים, הקמה יום אחד ועולה על אוטובוס בדרכה לבית זר ששכרה בכפר.
שם היא יושבת ובוהה, מבשלת, מחטטת במגירות, קוראת מכתבים לא לה, מנמנמת, מאכילה ציפורים ושוב בוהה. היא נזכרת בפרשת אהבה שהייתה או לא הייתה, מנסה להתיידד עם השקט, נסחפת במחשבות בחקר הכלום. בבית השכנה מתרחשים דברים, בראשה מסתחררים הסיפורים.
נגה אלבלך היא סופרת ועורכת. ספרה האיש הזקן: פרידה זיכה אותה בפרס ברנר לשנת 2018.
אתה זוכר את היום ההוא שצחקתי?
שאלתָּ: למה את צוחקת?
ואמרתי: קשה לשים את זה במילים.
אמרתָּ: גבר מסוקס נכנס למיטה עם בחורה
ותוך כדי היא צוחקת —
מה הוא אמור לעשות עם זה?
להיעלב?
בטח לא להיעלב, אמרתי.
בכל יום שעבר מאז
ניסיתי להגיד לך למה צחקתי.
בתוכי ידעתי כל הזמן מה הסיבה.
ידיעה ברורה ופשוטה הייתה לי.
שיקרתי כשאמרתי שקשה לשים את זה במילים,
רק אומץ לא היה לי
להוציא את זה
כמטפחת מתוך פי.
אם כן, באיחור ניכר
אני עומדת להגיד לך
למה צחקתי.
אם לא אגיד, לעולם לא תדע,
לבדך לא תוכל לנחש.
זה היה בגלל הצוואר שלך,
ובגלל הצלקת.
הם מצאו חן בעיניי.
פקחתי את העיניים בלי כל תכנון
וצוואר נגלה לי, וצלקת.
נסה למסגר את זה בתמונה:
חלקת צוואר ובצדה צלקת.
זה מראה יפה,
נדמה שתוּכנן במיוחד למעני
כדי שאשמח בו.
זה היה רגע של אושר,
כך נדמה לי.
כן, לא יהיה מופרז לומר
שזה היה רגע של אושר.
אושר בקע
מחלקת עור קטנה.
אולי משום כך צחקתי.
ואולי כי הופתעתי
שהאושר קיים.
ואולי
במקום לבכות —
צחקתי.
