בת מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים. היא מתבוננת בתודעתו המתערפלת ומבקשת לשמר את אישיותו, שכמו נמוגה מול עיניה. ככל שהוא שוכח, היא נזכרת; ככל שהוא מתרחק ומתכנס בתוך עולמו, היא חשה בקרבה חדשה הקמה ביניהם; ככל שאחיזתו בחיים נחלשת, משמעותם הולכת ונגלית לפניה.
בפרוזה צלולה ולירית, נגה אלבלך מציירת את דמותו של אביה, פורשת את סיפור חייו ובוחנת את מרקם היחסים ביניהם, במשפחתם, ובחברה המשתנה סביבם. באמצעות קרעי זיכרונות ורגעי יום יום טרגיים-קומיים, פיוטיים בדרכם האגבית, היא מרכיבה דיוקן עשיר וחי של אדם אמיץ וצנוע, אצילי, אופטימי בדרכו שלו. חייו, מותו, מאירים באור נוסף את חייה שלה ומעוררים בה תובנות הנוגעות לכל.
האיש הזקן הוא סיפור רווי אהבה, מרגש מאין כמותו, על אדם אחד, ובה בעת על כל אדם, על כל הורה, על כל בת או בן, על כל משפחה. נדמה שאין מי שלא ימצא בו את עצמו.
"כשנשאל האיש הזקן במבחן הזיכרון מיני־מנטל היכן הוא גר, הוא לא ידע מה לענות. כשנשאל איזה יום היום, לא ידע מה לענות. גם את השנה לא זכר, וכשהתבקש לציין את גילו נקב במספר לא מדויק. סטייה של שלושים שנה. בתו של האיש הזקן ישבה לצדו ורק אז הבינה את המצב לאשורו; רק אז, כמו שאומרים, נפל לה האסימון. מה תלוי פה על הקיר? הצביעה הבוחנת הצעירה על הקיר. האיש הזקן הסתכל על שעון הקיר שעל הקיר ולא זכר איך קוראים לו. תן לי בבקשה ארבע מילים שמתחילות באות בי"ת, קראה הבוחנת הצעירה מתוך הדף. באות בי"ת? שאל האיש הזקן בשקט. כן, אמרה הבוחנת הצעירה, ונתנה כדוגמה את המילה בלון. היא לא יכלה לדעת שהאיש הזקן חיבר פעם מילון ושעד לא מזמן עוד אסף מילים, היה כותב אותן על דפים לבנים שהתגבהו בערימות אינסופיות. האיש הזקן חשב זמן ממושך וניסה למצוא מילה שמתחילה באות בי"ת. בתו ישבה לצדו וחשבה: בטון, בלוט, ברז, בריכה. אבל האיש הזקן שתק."
