ספר הפרוזה הראשון של פול אוסטר, שנחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו, הוא ממואר מהורהר בן שני חלקים: בראשון מתמודד אוסטר עם מות אביו ובשני הוא משרטט דיוקן עצמי שלו כאדם וסופר.
בחלק הראשון של היצירה האוטוביוגרפית, "דיוקנו של אדם בלתי-נראה", משרטט אוסטר קווים לדמותו של אביו שנפטר במפתיע. הוא מעלה על הכתב פרגמנטים של מחשבה, שמהם צף ועולה דיוקן של אדם חסר-רגש לכאורה, מרוחק ומנותק ללא תקנה. אגב כך נחשף סוד אפל בעברה של משפחתו, השופך אור על אישיותו החידתית של האב.
חלקו השני של הספר, "ספר הזיכרון", הוא רצף אסוציאטיבי של זכרונות, אנקדוטות, ציטוטים ופרשנויות, שמקורותיהם ונושאיהם נעים בין האישי לפילוסופי, להיסטורי ולספרותי. מתוך המסע הפיוטי הזה בחייו, במחשבתו ובספרייתו של אוסטר, הולך ונבנה דיוקן עצמי שלו כאדם וכסופר.
משני חלקי המצאת הבדידות אפשר לזהות את המקור לתמות שהעסיקו את אוסטר במכלול יצירתו, הבדיונית והביוגרפית כאחד: הנתק ביחסי בן-אב, שאלת המקריות וצירופי המקרים, בדידות, ניכור והקשר בין בדיון למציאות.
יום אחד יש חיים. למשל, אדם שבריאותו איתנה, אפילו לא זקן, בלי שום היסטוריה של מחלה. הכל כפי שהיה, כפי שיהיה תמיד. הוא חי מיום ליום, עוסק בענייניו, חולם רק על החיים העומדים לפניו. ואז, פתאום, קורה שיש מוות. אדם פולט אנחה קלה, גופו צונח בכורסתו, והנה יש מוות. הפתאומיות שבדבר אינה מותירה מקום להרהור, מונעת מן המחשבה כל סיכוי לבחור מילה מנחמת. אנחנו נותרים חסרי כל לבד מן המוות, מן העובדה הנחרצת של היותנו בני תמותה.
