"ואולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית הספר! כי יש אנשים עיגולים, גברתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה נניח, משולש, למה לא, ויש... ילדים זיגזג!" - רומן חניכה והתבגרות נפלא של דויד גרוסמן, שהוא בו-בזמן ספר לנוער ולמבוגרים, ובמרכזו נונו, שאמו מתה כשהיה תינוק ואביו הוא איש משטרה בכיר.
נונו עולה על רכבת בירושלים בדרך לביקור משפחתי בחיפה, אבל לא מגיע לשם. בדרכו הוא נקלע להרפתקה עם איש מסתורי, ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות נחשף בפניו הסיפור האמיתי של הוריו והוא עובר מסע של גילוי עצמי.
בראיון ליוני ליבנה לקראת הפצה בישראל של סרט הולנדי שנעשה בעקבות הספר, אמר גרוסמן: "בסופו של דבר אני כותב על שלושה־ארבעה דברים שהם בנפשי. ואני משתדל כל פעם לנגן אותם בכלי אחר. יש ילדים זיגזג הוא ספר צוהל כזה. אם כי, כשאתה קורא אותו, אני חושב שמופיעה גם הבדידות של נונו, הגיבור, וגם הבלבול העצום שלו: הוא מרגיש שהוא לא כמו שמצפים שהוא יהיה. שפועל בתוכו איזה נוסע סמוי, שיש בתוכו עוד ילד, עוד אישיות שהוא לא מבין אותה, שהוא נאבק בה ומתפתה לה. כל הספר הוא בעצם המסע שלו להבין מיהו – להוציא לאור את המישהו הזה שנמצא בתוכו וגורם לו להיות בקונפליקט כל כך חזק עם עצמו. את השאלה הזאת של 'מי אני' המשכתי לשאול כמעט בכל ספר שאני כותב."
הרכבת צפרה והחלה לעזוב את התחנה. ילד עמד בחלון של אחד הקרונות והביט באיש ובאשה שנופפו לו מן הרציף. האיש נופף ביד אחת, בתנועות קטנות וביישניות. האשה נופפה בשתי ידיים, ובמיטפחת אדומה ענקית. האיש היה אביו, והאשה היתה גבריאלה, כלומר גַבִּי. האיש לבש מדי מישטרה, כי היה שוטר. האשה לבשה שימלה שחורה, כי שחור מרזה. גם בגד עם פסים לאורך מרזה. והכי מרזה, היתה גבי צוחקת, זה לעמוד ליד מישהו שמן יותר ממני, אבל עוד לא מצאתי כזה.
הילד בחלון הרכבת, שנסע והתרחק מהם והביט בהם כמו בתמונה שלעולם לא ישוב ויראה - הייתי אני. הם יהיו כעת לבדם במשך יומיים, חשבתי. הכל אבוד.
