קובץ סיפורים חדש, השביעי, של אתגר קרת!
וכך נפתח הסיפור הראשון בספר, עולם ללא מוטות סלפי:
בדיעבד, לא הייתי צריך לצעוק על לא־דבי. דבי עצמה תמיד אמרה שצעקות לא פותרות שום דבר. אבל מה בנאדם אמור לעשות כששבוע אחרי שהוא נפרד בדמעות בשדה התעופה מהחברה שלו, שנסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה, הוא נתקל בה, כאילו כלום, בסניף של סטארבקס באיסט־וילג'?
כשראיתי אותה בקפה היא בדיוק נידנדה לקופאית עם שאלות על תחליפי החלב בסניף שלהם, וכששאלתי אותה איך היא חזרה לניו־יורק בלי להודיע לי, היא תקעה בי מבט מנוכר ואמרה בחוסר סבלנות, "אדוני, אני לא יודעת מי אתה. אתה בטח מתבלבל עם מישהי אחרת."
באותה שנייה נשרפו לי כל הפיוזים. בואו נגיד שאחרי יותר משנתיים ביחד, ציפיתי לתגובה קצת יותר מכבדת, ובמקום להתווכח פשוט נעמדתי באמצע הסטארבקס וצעקתי את כל הפרטים האינטימיים המזהים שלה, כולל הצלקת בגב מהנפילה בטיול שלנו ביוסמיטי פארק, והשומה השעירה השמנונית בבית השחי השמאלי שלה. לא־דבי לא ענתה, רק הסתכלה עלי במבט המום בזמן ששניים מעובדי הסניף גררו אותי החוצה.
אני יושב עכשיו במרפסת הדירה שלי, רואה טלוויזיה ואוכל זיתים.
היה קצת מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה הסוף, אין כמו לסיים הכל עם כמה כוכבים בשמים וטלנובלה ארגנטינאית גרועה על המסך. זה פרק 436 ואני לא מכיר את הדמויות. הן יפות, הן נרגשות, הן צועקות זו על זו בספרדית. אין תרגום, אז קשה להבין על מה בדיוק.
אני עוצם עיניים ונזכר באישה מהסופר. כשהתחבקנו ניסיתי להיות קטן, להיות יותר חמים משאני באמת, ניסיתי להריח כאילו רק הרגע נולדתי.
