טוריד, אשתו לשעבר של אַרְוִויד, נסערת וזקוקה לעזרתו. הוא חש לאסוף אותה מהמקום שהיא מוסרת לו ולהביאה לביתה, שם היא מתגוררת עם שלוש בנותיהם המשותפות. כשהוא מסייע לה להיכנס לדירה הוא זוכה בהצצה חטופה למעונה החדש, שאינו מסגיר ולו בסימן את פרק הזמן שהשניים היו נשואים, כאילו 15 שנה נמחקו מלוח השנה.
בשנה שחלפה מאז שטוריד עזבה, הוא בעיקר נדד. מבר לבר, מאישה לאישה וממקום למקום. בהתחלה עוד ניסה להיאחז בשגרת חייהן של בנותיו, עתה הרפה גם מזה. שיחת הטלפון הלא צפויה מגרושתו מטילה אותו באחת לחייו הקודמים ותובעת ממנו להביט בהם בכנות חסרת רחמים, מתוך ניסיון להבין מה השתבש ומדוע.
פר פטרסון, מגדולי סופריה העכשוויים של נורבגיה, נוגע בשורשים החשופים של האובדן הכרוך בפירוק של משפחה ומשרטט דיוקן של התפוררות איטית וכואבת, משובץ ברגעי יופי וחסד שזוהרים מבעד לייאוש, בתרגום מופתי כתמיד של דנה כספי.
יום ראשון, ספטמבר 1992, השעה הייתה קצת לפני שבע. בערב שלפני כן יצאתי העירה, את השעה האחרונה ביליתי בבית מרקחת שהוסב לבר בטוֹלְבּוּגָטָה, אבל לא הלכתי עם אף אחת הביתה. זה היה כמעט חריג באותה תקופה, בשנה ההיא, שבה נסעתי לעיתים קרובות למרכז אוסלו ובניגוד לטבע שלי הלכתי לברים ולבתי קפה, נכנסתי למקומות הבילוי הרועשים ומלאי העשן האלה שבהם הרגשתי פתאום בבית, ועדיין בניגוד לטבעי הייתי סוקר את סביבותיי וחושב, איפה אישן הלילה. כשיצאתי מבית הקפה או מהפאב או מהבר שעות ספורות אחר כך, רק לעיתים נדירות הייתי לבד. בתום החודשים האלה הייתי ביותר חדרי שינה, יותר בתים, יותר שכונות מכפי שהעליתי בדעתי שייתכן אצל גבר כמוני. אבל זה פסק מאליו, רציתי להיות כמו מדורה, אבל במדורה שלי היה יותר אפר מלהבות.
ולכן כשהטלפון צלצל באותו בוקר שכבתי במיטה שלי. לא התחשק לי לענות, הרגשתי תשוש לגמרי. נכון, שתיתי, אבל לא הרבה, ובטוח שלא אחרי השעה אחת־עשרה, עליתי במרכז העיר לאוטובוס לטוֹסֶן וירדתי בצומת שבו יש היום מעגל תנועה והתחלתי ללכת, עברתי את כנסיית סָאגֵנֶה והמשכתי לכיוון בְּיֶלסֶן בגשם הקל. כשנכנסתי לדירה הרגשתי בסדר גמור, בדם שלי כבר לא אמורים היו להיות שרידי אלכוהול.
מה שהתיש אותי היו החלומות שחלמתי. לא קל להסביר כאן, כבר בעמוד הראשון, מה בהם העיק עליי כל כך, עוד אחזור לזה.
