לראשונה מאז 2014, חוזרת הסופרת הקנדית האהובה מרגרט אטווד לסוגת הסיפור הקצר, בוחנת את החיים בתקופתנו במלוא התבונה, השנינות והאינטלקט המאפיינים אותה, ומפגינה את היצירתיות והאנושיות המאפיינות אותה בעלילות מופלאות אשר מסיבות עונג וצובטות את הלב.
אוסף הסיפורים בתועות בזמן – שמתאר כיצד האהבה פורחת עם הזמן בתוך האינטראקציות האנושיות המעורפלות ביותר – נתון בסיפור מסגרת על נישואים ארוכים ואוהבים של ניל וטיג: אהבה נדירה על שלל הרגעים הקטנים והגדולים שמרכיבים אותה, ומה שהיא משאירה אחריה.
אטווד פירסמה יותר מחמישים ספרי בדיון, שירה, מחזות וביקורת. ספרה סיפורה של שפחה עובד לאחת מסדרות הטלוויזיה החשובות והמצליחות של המאה ה־21, והמשכו, העדויות, זיכה אותה בפרס פוליצר.
יום אחד נל חזרה הביתה לפני ארוחת הערב וראתה שדלת הכניסה פתוחה. המכונית נעלמה. על המדרגות היה שובל של טיפות דם, וכשנכנסה היא עקבה אחריו לאורך שטיח המסדרון, עד שהגיעה למטבח. על קרש החיתוך נחה סכין, הסכין האהובה על טיג, פלדה יפנית, חדה מאוד — ולצידה גזר מוכתם בדם, שקצהו האחד גדוע. בתם, שהייתה אז בת תשע, לא נראתה בשטח.
מה התרחישים האפשריים? פושעים פרצו הביתה. טיג התגונן מפניהם בעזרת הסכין (אבל מה פשר הגזר?) ונפצע. הפושעים חטפו אותו, את בתם ואת המכונית. צריך להזעיק את המשטרה.
או שטיג בישל, נחתך מהסכין, החליט שהוא זקוק לתפרים ונהג בעצמו לבית החולים, עם בתם, כדי שלא תישאר לבדה. אפשרות סבירה יותר. הוא כנראה מיהר ולא השאיר פתק.
נל הוציאה חומר ניקוי לשטיחים והתיזה על כתמי הדם: אם יתייבשו, יהיה הרבה יותר קשה למחות אותם. אחר כך ניגבה את הדם מרצפת המטבח, ואחרי הפוגה קצרה ניגבה את הגזר. גזר מצוין, אין שום סיבה לזרוק אותו.
