בסיפור שמתחיל בגופה (רצח?), אליה נחזור רק לקראת סיומו, מתארת מאיה גלפנד, שעלתה לארץ בשנת 2001 וכותבת בעברית וברוסית, את חייהן של מרינה, ורוניקה וראיסה – שלוש מהגרות עבודה בישראל, החולקות דירה מוזנחת ועלובה ומנסות לפלס את דרכן בארץ חדשה ובלתי מובנת.
הן נתקלות במעסיקים רודפי בצע, בגברים אלימים החומדים אותן, בנוכלים וברמאים. איש אינו רואה אותן ולאף אחד לא אכפת, אבל גם כשהכול נשמט מהן, הן לא מאבדות תקווה. "אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן היא השנינות שבה הוא כתוב", כתבה עופרה עופר אורן על שקופות. "למרות הנסיבות המחרידות שהוא מתאר, למרות הכאב והמצוקה, הוא, בין היתר, גם משעשע!"
הדימוי על הכריכה: אנה לוקשבסקי
בשבת בבוקר, בשעה שמונה בערך, יצאו כל דיירי הבית העלוב, המוזנח כמו חורבות בית המקדש, והצטופפו סביב הכניסה לבניין. גם השכנים מהבניינים הסמוכים ברחוב הראשי של העיר הצטרפו אליהם. חסרי הבית, הנרקומנים והשיכורים היו שם, וגם כוחות הצלה, משטרה וכיבוי אש. אלה שבאו ראשונים זכו לראות את הגופה שהוציאו מהבניין והכניסו לתוך אמבולנס. האחרים רק שאלו שאלות, ולא קיבלו מענה. המילה "רצח" עברה כמו משב רוח קל מפה לאוזן. מי היה הקורבן? מי ביצע את הפשע הנורא? הקהל היה צמא לפרטים, אבל איש לא ידע להגיד.
