הספר השני בסדרת החקירות של בלשית המשטרה ליאורה דגני מאת נילי אסיא, מחברת תיק איה, נפתח בשיחת טלפון. כך נודע לדגני - שכבר החליטה שהיא רוצה לעזוב את מרחב ירקון - שנמצאה גופה מאחורי המכולת השכונתית. איך אפשר לעזוב כשמישהו השאיר גופה במזוודה בצבע בורדו במגרש החניה של המרכז המסחרי?
חמושה במגפיים שחורים, יונדאי גטס חבוטה ומבולגנת, הרגלי אכילה איומים ואינטואיציות מעולות מנסה דגני לגלות מי רצח את לנה אודסקי, עובדת זרה, מטפלת בקשישים.
מהר מאוד מתברר שהעובדת הזרה כבר מזמן לא מטפלת בקשישים, ושהשכונה אולי שקטה, אבל לא מנומנמת. חוץ מזה יכול להיות שהמפקד של ליאורה, שתמיד רצה בטובתה, בגד בה הפעם, ואולי לא רק בה; או שחברתה הטובה בגדה בה, ולא רק בה; ואולי הסיפור שלה עם גור, קצין החקירות השרירי, שעשה לה רק טוב, לא טוב לה בכלל.
"ליאורה?"
"כן, מה קורה?"
"שמעת על הגופה בצהלה?"
"כן."
"אז איפה את?"
"אני על הספה בסלון."
"למה את לא פה?"
ליאורה מרגישה את האדרנלין מתעורר. אסור לה לתת לו לשלוט בה. היא כבר אמרה "לא" לתיק הזה – גם אם המחיר יקר.
"כזה דבר עוד לא ראית," ורד אומרת, "גופה של אישה מקופלת בתוך מזוודה."
