הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת הוא ספר שיריו השביעי של גלעד מאירי, המשקף התפתחות והשתחררות של הפואטיקה של מאירי מהשיר הקצר, הגבישי ומהחיפוש אחרי האידיאה של השיר, והחלפתו בהליכה אל עבר השיר הפראי, האקספרימנטלי, הנושם והמשוחרר.
שירי הספר נעים על ציר רחב של נושאים וסגנונות, ומעבדים חוויות עתיקות מן הילדות, בית הספר היסודי, השירות הצבאי, לצד דיברור של חוויות טריות מאוד: מות האב, מגפת הקורונה, המצב הישראלי; וכנהוג בשירת מאירי, כל אלו מלווים במחשבה עמוקה על כתיבה בכלל ועל השירה העברית בפרט.
מדיטציה
קוֹל פְּנִימִי אוֹמֵר
עַמוֹד מֹחַ
רוח אַפֶּךָ
בִּזְמַן שֶׁרוֹפְאִים אִבְחֲנוּ
אֶת כְּאֵבֵי הַחֻלְיוֹת כְּהִסְתַּיְּדוּת,
חֵלֶק מִתַּהֲלִיךְ הִתְאַיְּדוּת
גֵּרִיאַטְרִי, בִּזְמַן שֶׁהָיִיתָ
מֻפְקָר בְּשֶׁטַח מִשְׂרָדִי 64 שָׁנִים,
אָחוּז בִּשְׁבִי אֲחוּזֵי הַנָּכוּת וְהִלַּנְתָּ
עַל הַכִּפְכּוּף הַקַּפְקָאִי שֶׁל מִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן,
בִּזְמַן שֶׁרוֹפֵא בַּמִּיּוּן אָמַר יֵשׁ מִמְצָא
אַךְ לֹא אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, רָאִיתִי בְּגוּפְךָ
אֶת שׁוּרוֹתָיו שֶׁל אֲבִידָן, שִׁירָה הִיא מִמְצָע
וְיוֹתֵר מִמְצָע מֵאֲשֶׁר שִׁירָה, אַבָּא
בִּזְמַן שֶׁדַּעְתֵּנוּ הֻסְּחָה
גַּנָּן גִּדֵּל גִּדּוּל
חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא וּפִתְאֹם לֹא נוֹתַר לְךָ
זְמַן לְהַתְחִיל טִפּוּל,
לְהִקָּשֵׁר לְקִשּׁוּרִיּוֹת,
לְהִתְיַדֵּד עִם קַרְצִיַּת הַקַּרְצִינוֹמָה.
הִיא מָצְצָה אֶת חַמְצָנֶיךָ
צִ'יק־צַ'ק בִּשְׁבוּעַיִם וָחֵצִי,
חָצְצָה אֶת עַצְמְךָ
מְחִצּוֹת מְחִצּוֹת
עַד שֶׁלֹּא נוֹתַר מָקוֹם בָּרֵאוֹת.
הִתְיַחַסְתָּ לַאֲוִיר צָלוּל
כְּאֶל מַעֲדָן שֶׁבָּא לְפִיו שֶׁל אָצָן.
אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד בְּטִיּוּל
בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם לָגַמְתָּ כְּמוֹ יֵינָן
מְלוֹא הַסִּמְפּוֹנוֹת מוֹלֶקוּלוֹת רוּחַ
וְקָרָאתָ סְפּוֹנְטָנִית "אֵיזֶה אֲוִיר נָקִי",
כְּאִלּוּ גִּלִּיתָ אוֹצָר נִסְתָּר בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ.
פָּתַחְתָּ תֵּבַת גַּעְגּוּעַ לַאֲוִיר לֹא נָגוּעַ
וּמִלֵּאנוּ אֶת הַתַּרְמִילִים
שַׂקִּיקִים צָחִים רֵיקִים.
הֶעְדַּפְתָּ הַפְלָגָה בִּדְרִיפּ
מוֹרְפְיוּם פֵּלִיאָטִיבִי
בִּמְקוֹם הַנְשָׁמָה מְלָאכוּתִית,
שָׁמַרְתָּ עַל כָּל נְשִׁימָה עַד
הַסּוֹף שֶׁתִּהְיֶה שֶׁלְּךָ בִּלְבַד,
אִינְטִימִית.
