גיליון מספר 17 של כתב העת ננופואטיקה מבית מקום לשירה מאגד תרגומים מיצירותיהם של 31 משוררים עיראקיים שכתבו מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, וכולל גם תרגום ראשון לעברית של מניפסט השירה הערבית ומאמרים נוספים.
לדברי עורכי הגיליון, נועה שקרג'י ועידן בריר, "מעבר לפרסום של שירה משובחת ומגוונת מתרבות קרובה־רחוקה, בעריכת הגיליון הזה ביקשנו להציע לקורא מפה ראשונית ויכולת התמצאות בסיסית בשירה העיראקית של המאה העשרים. מי שמחפש, כמונו, למצוא מעט סדר בבלגן יוכל להיעזר ברשימתו הנהדרת של כאזם ח'נג'ר הממפה (גם אם תחת התנגדות מתודולוגית מוצדקת) את הדורות בשירה העיראקית, לקרוא מעט על המשוררים שכתבו את השירים ולהיעזר במפת השירה המופיעה בגב הכריכה.
רעידות האדמה - ג'מיל סידקי א־זהאווי
הַטֶּבַע אֵינֶנּוּ מַשְׁלִים עִם בָּנָיו
וְאֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב בְּמָקוֹם וּבִזְמַן
מִתַּחַת רַגְלֵינוּ גּוֹאֶה לֵב הָאָרֶץ
וְכָל אִישׁ עוֹצֵם אֶת עֵינָיו שַׁאֲנָן
בְּבִטְנָהּ אֵשׁ יוֹקֶדֶת וְהִיא מַמְשִׁיכָה
לְהַקִּיף אֶת שִׁמְשָׁהּ בִּנְתִיבָהּ הַיָּשָׁן
רְעִידוֹת אֲדָמָה עֲלוּמוֹת בִּקְרָבֶיהָ
וְאֵין הַיּוֹדֵעַ אֶת סוֹד פְּרִיצָתָן
רַבּוֹת הַסְּבָרוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ לְחָשְׂפוֹ
וְכָשְׁלוּ מִלִּמְצֹא לוֹ פֵּרוּשׁ וּמוּבָן
חַשְׁמַל הוּא הַשֹּׁרֶשׁ לַכֹּל, הַגּוֹרֵם
לְעוֹלָם זֶה לָנוּעַ לְכָאן וּלְכָאן
אַךְ יֵשׁ גַּם בּוּרִים וְעַמֵּי אֲרָצוֹת
הָרוֹאִים בָּזֶה רֶמֶז לְאֶצְבַּע שָׂטָן
וְיֶשְׁנָם הַסְּבוּרִים שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ
נִשֵּׂאת עַל מִצְחוֹ שֶׁל שׁוֹר מְקֻרְנָן
מתוך פתח הדבר:
גלי ההגירה הגדולים ששוטפים את החופים הפיזיים כמו גם את החופים התרבותיים ברחבי העולם, לא פסחו על ישראל - מדינת המהגרים - ועל השירה העברית, שעסוקה כבר שנים רבות במולדות ישנות וחדשות ובתהליכי התרגום של מולדת אחת לאחרת. במובן זה, אוסף השירים שלפניכם מצטרף למגמה ארוכה ומפותלת של הכרת השירה במדינות שכנות, מהן היגרו יהודים לישראל במהלך המאה ה־20. עם זאת, בניגוד לספרים מתורגמים של משוררים יחידים מצד אחד, או לאנתולוגיות המתחקות אחרי הביטוי החובק כול "שירה ערבית" מן הצד השני, אוסף זה (בדומה למושאיו) הוא ייחודי וראשון מסוגו בכך שהוא עוסק בשירה עיראקית מודרנית. היינו הוא מבקש להאיר מקום, זמן ותרבות קונקרטיים בהם השירה זכתה למעמד מיוחד במשך דורות רבים.
ב־1.10.2019 תחגוג עיראק מאה שנים לסיום השליטה העות'מאנית (רק 13 שנים לאחר מכן, ב־3.10.1932 זכתה בעצמאות מלאה), אולם מסורת השירה העיראקית זכתה למעמד מרכזי כנזר האמנויות דורות רבים קודם לכן, כמו גם בעשוריה הראשונים של עיראק המודרנית. כפי שמתארת הילה פלד־שפירא ברשימתה להלן, הנעשה בשירה העיראקית היווה שיקוף וביטוי של תהליכים חברתיים, תרבותיים ואסתטיים שהתחוללו במדינה לאורך שנים. לאחר שנות רדיפה, הצרת צעדים וצנזורה, מעמדם של השירה והמשוררים שוקמו לאחר נפילת שלטונו של סדאם חוסיין והשינויים שהתחוללו בעקבותיה. ועם זאת, היום, בעיראק האחרת, הועם זוהרה של השירה והבכורה, אם בכלל ניתנת לספרות, שייכת לסיפורת, לפרוזה.
לדעתנו, המאפיין המרכזי בשירי הקובץ שלפניכם הוא תחושת השניוּת ביחס למילים "בית", ו"מולדת". זאת ככל הנראה משום שעבור משוררים עיראקיים רבים (ולא רק עיראקיים) המיקום הגיאוגרפי של הבית קיים, אך חוויית הבית שבמיקום זה - אבדה. באופן מרתק, המושגים הדומיננטיים אחרי הבית והמולדת הן המילים "מילים" ו"שירה", המתגלות בשירים לא פעם כבוגדניות וארורות ועם זאת - כמפלטו היחיד של המשורר הגולה. כלומר, בין המולדת והבית ובין המילים והשירה מתקיימת זיקה מרתקת המשליכה גם על הבית והמולדת שיש למשורר בשירה ובשפה עצמן. בתהליכי העבודה על הקובץ גילינו שוב ושוב את המעבר ממרחב פיזי אחד למשנהו כמאפיין ראשון של המשוררים שנולדו בעיראק, גדלו בעיראק, כתבו בערבית אבל חיו ונפטרו בשטוקהולם, בברלין, בסן פרנסיסקו ובערים נוספות.
בדומה לשירה העברית, גם השירה העיראקית השתחררה מחרוז וממשקל במהלך שנות ה־40 של המאה ה־20. תהליך זה, שראשיתו ביצירתם של נאזכּ אל־מלאיכּה ובדר שאכר אל־סיאב, שהחלו לכתוב שירה חופשית, נוסחו כעשרים שנה מאוחר יותר במניפסט השירה הערבית שעליו חתומים כמה מן הבולטים במשוררים העיראקיים: פאדל אל עזאווי, סמי מהדי, ח'אלד עלי מוסטפא (עיראקי ממוצא פלסטיני) ופאוזי כרים. המניפסט מובא כאן בעברית לראשונה, בתרגומו של אריה גוס.
