בגינה שכונתית קטנה- מיקרוקוסמוס של העולם ומקום מפגש של אימהות עם עגלות, אחד המעמדות הנחותים בספרות המודרנית ובשיח החברתי - חובשת המספרת את כובע המציצנית, הבלשית האורבנית, מקשיבה ומתבוננת, ובוחנת את חייה וחיי אימהות נוספות.
גיבורת ספרה של תמר סנדלר גורן כותבת היישר מהמקום שכמעט והפך לביתה השני - גינת המשחקים. שם, היא מנסה לנווט את חייה ולכתוב פרגמנטים המבוססים על היומיום שלה כשהיא מוקפת בשלל הדמויות בגינה, בעיקרן נשים, על כל השיחות שלהן, החלומות שלהן, הסודות שלהן. מן הגינה פורצים זיכרונותיה של הדמות אל דמויות נוספות – אמא, סבתות, חברות, גם זיכרונות ממדינות שונות וזמנים שונים.
"הרבה דובר בעשור האחרון על מגדר, על פמיניזם, על השמעת קולות שהושתקו, כאלה שלא התייחסו אליהם", נכתב על הספר באתר ההוצאה. "תמר סנדלר גורן לא נותנת הרצאה על נושאים אלה, אלא מנצחת על שלל קולות אנונימיים, מפגישה אותם עם קיומה".
א: אמא שלי מאוד התפלאה שעד גיל שש־עשרה לא ידעתי שהחור של הפיפי והחור של הטמפון הם לא אותו חור.
איך הייתי אמורה לדעת?
אישה לא יכולה לראות את כל הפות שלה בלי מראה.
* * *
פתאום מצאתי את עצמי על צמרת עץ בגינה. עליתי לשם להציל כדור.
באותו בוקר הסברתי לילדים על ערכם של חפצים ועל משמעות המעשים. דווקא משום כך, הם לא רצו להביא את הכדור החדש לגינה, שלא יקרה לו כלום. שכנעתי אותם שלזה נועדו צעצועים — לשחק איתם. אבל הסתבכתי עם ההסבר. מצד אחד רציתי שידעו את הערך שבשמירה, מצד שני, זה רק כדור — לא חיי אדם.
אחרי ששכנעתי אותם להביא את הכדור לגינה ולשחק, לא יכולתי להשאיר אותו תקוע. אז עליתי על העץ.
בחיים לא טיפסתי על עץ. עשיתי את זה בלי לחשוב: אם הייתי רואה את עצמי מהצד, הייתי מכריזה: האישה הזו מעורערת. לא פשוט לטפס על עץ. הגזע שורט, הענפים מתעתעים.
יצאתי לרגע מהחיים עצמם והשקפתי על קיומי מלמעלה. מהצמרת הכול נראה אחרת.
