סיפור על אישה שננטשה על ידי אימה בגיל צעיר, שאיש לא רצה בה, שנדדה ממקום למקום והתפרנסה מהדבר היחיד שהיה לה – הגוף שלה. היא חיה בתחושת ניכור וניתוק, עד שהיא פוגשת כלבלב עזוב שמצליח לעורר בה משהו שהיא כמעט שכחה – כמיהה לאהבה ולשייכות.
משהו משלי הוא ספר הביכורים של גלית ליפין, המספרת כי נכתב על בסיס תחקיר מעמיק, מפגשים עם נשים שהיו או עדיין נמצאות במעגל הזנות, נשים שגדלו בפנימיות לנוער בסיכון ובבתי אומנה, "מתוך רצון לתת קול לנשים שהחברה נוטה לדחוק לשוליים – נשים שמבקשות שיהיה להן משהו משלהן להיאחז בו".
הלחי שלה נדחקה בניעות קצובות כלפי הקיר המתקלף כששמעה את היבבות לראשונה. אחרי שהוא פרק, נשמט וניתק ממנה, היא יישרה את החצאית הקצרה, ניערה את פירורי הסיד שנדבקו אל פניה וטופפה על עקביה בעקבות הקול.
בשעות האלה של הלילה, הקולות היחידים שהפרו את השקט היו קריאות ייאוש של חסרי בית מסוממים, צחוק שיכורים שנפלטו מהפאבים לאחר לילה רווי אלכוהול, או טרטור מנועי אופנועים, שהרוכבים עליהם ניצלו את הכביש הארוך לתחרויות פרועות.
