תתעלמו בבקשה מוורה דיאז

הכומר מדבר על צ'רלי, אומר עליו שהיה נשמה חופשית. הוא היה כזה, אבל גם לא היה כזה. הוא היה חופשי כי בתוך תוכו הוא היה כבול בסבך של קשרים. הוא חי בכל הכוח, כי בתוך תוכו הוא גסס. צ'רלי הצליח לגרום לקונפליקט פנימי להיראות כמו חוויה נעימה.
הכומר אומר משהו על האישיות התוססת והנמרצת של צ'רלי. אני מדמיינת את צ'רלי בתוך ארון הקבורה הלבן מחזיק מפית של מקדונלד'ס ביד אחת וטוש ביד האחרת, משרבט: ״תגידי לבחור הזה שיישק לי בתחת הלבן והתוסס. הוא בחיים לא פגש אותי״. אני מדמיינת אותו מקמט את הפתק ואוכל אותו. אני מדמיינת אותו שולח יד אל מצית הזיפו שלו ומדליק את הפתק, ממש שם בתוך הארגז. אני רואה בעיני רוחי את אנשי הקהילה, דומעים כולם, דעתם מוסחת פתאום בגלל העשן המתאבך שמסתנן מבעד לסדקים בארון.
מותר לשנוא ילד מת? גם אם אהבתי אותו פעם? גם אם הוא היה החבר הכי טוב שלי? מותר לשנוא אותו כי הוא מת?