"אחת הסופרות הטובות ביותר שכותבת כיום לנוער", נכתב במוסף הספרים של הניו יורק טיימס על איי־אס קינג, מחברת סיפור האהבה החכם, המפתיע, המצחיק והעצוב תתעלמו בבקשה מוורה דיאז.
לאחר שבשנת הלימודים האחרונה שלו התקרב צ'רלי קאהן בן ה־18 לחבורת המופרעים של בית הספר, הוא מת בנסיבות אפלות. נערה אחת יודעת יותר מהילדים בכיתה, מהמשפחה שלו, אפילו מהמשטרה. מגיל צעיר היתה ורה דיאז מאוהבת בסתר בחבר הכי טוב שלה, צ'רלי, ובמהלך השנים שמרה לעצמה רבים מסודותיו - אפילו אחרי שבגד בה, אפילו אחרי שהרס הכול.
האם תיחשף כדי לטהר את שמו? האם היא רוצה לעשות זאת בכלל? האם הנערה השנונה והמצחיקה האוספת מילים נדירות, שהחליטה להיות שקופה כדי להימנע מצרות, תשנה את דרכיה ותצא מהצללים?
הכומר מדבר על צ'רלי, אומר עליו שהיה נשמה חופשית. הוא היה כזה, אבל גם לא היה כזה. הוא היה חופשי כי בתוך תוכו הוא היה כבול בסבך של קשרים. הוא חי בכל הכוח, כי בתוך תוכו הוא גסס. צ'רלי הצליח לגרום לקונפליקט פנימי להיראות כמו חוויה נעימה.
הכומר אומר משהו על האישיות התוססת והנמרצת של צ'רלי. אני מדמיינת את צ'רלי בתוך ארון הקבורה הלבן מחזיק מפית של מקדונלד'ס ביד אחת וטוש ביד האחרת, משרבט: ״תגידי לבחור הזה שיישק לי בתחת הלבן והתוסס. הוא בחיים לא פגש אותי״. אני מדמיינת אותו מקמט את הפתק ואוכל אותו. אני מדמיינת אותו שולח יד אל מצית הזיפו שלו ומדליק את הפתק, ממש שם בתוך הארגז. אני רואה בעיני רוחי את אנשי הקהילה, דומעים כולם, דעתם מוסחת פתאום בגלל העשן המתאבך שמסתנן מבעד לסדקים בארון.
מותר לשנוא ילד מת? גם אם אהבתי אותו פעם? גם אם הוא היה החבר הכי טוב שלי? מותר לשנוא אותו כי הוא מת?
