מעבר לזמן או איך אולי הצלנו את העולם

את האזעקה הראשונה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, בכלל לא שמעתי. "גילי!" אמא שלי העירה אותי בבהלה, הדליקה את האור בחדר השינה ותפסה בזרועי, "בואי! יורדים למקלט!" רק בחדר המדרגות הבנתי שהיללה העולה ויורדת שמפלחת את האוויר החם היא בכלל אזעקה. "הכול בסדר," היא אמרה בטון לא משכנע, "יש לנו דקה וחצי." כשהגענו לקומת הקרקע, כל השכנים כבר הזיעו יחד במקלט. לא שהיו יותר מדי מהם, בבניין שלנו יש בסך הכול שש דירות, אבל איכשהו גם דיירי הקומות מעלינו כבר הספיקו להגיע. טוב, תמיד ידענו שאנחנו איטיות. אבא טען שקיבלתי את זה מאמא, ושאיכשהו ביחד אנחנו אפילו יותר איטיות מאשר בנפרד. שזה עקרונית מצחיק, אבל לא כשיש לנו רק דקה וחצי עד שיפגע בנו טיל.
מקס טוען שאפשר להתווכח לגבי הדקה וחצי, כי בעצם מדובר בדקה וחצי וסטטיסטיקה. "גם הסטטיסטיקה לטובתכן, גילי, ולפי הסטטיסטיקה לא יפגע בכן טיל."
מקס הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי ההערה הזאת בטח כבר הבנתם שהוא חכם מאוד. חכם באופן שלפעמים מעצבן אנשים, אבל לא אותי. אני מכירה אותו טוב מדי. ובכלל, אנחנו לא רק חברים, אנחנו גם שותפים עסקיים. כשנגדל אנחנו מתכננים להיכנס ביחד לתחום הקולנוע. עד אז אנחנו נפגשים כל יום, רואים סרטים ועובדים על היצירה הגדולה שלנו.