ברוכה הבאה לחיים שלך

"את נראית מחריד." גלי רכנה מעל נעמה, בוחנת מקרוב את פניה הנפוחות ואת השן. קדמית, שבורה, חסרה כמעט לגמרי. זה היה הדבר הראשון שאמרה לה אחרי שלוש־עשרה שנים של נתק, אבל זה לא היה מפתיע. דקה לפני כן גלי נכנסה לבית הקפה, נעצרה והביטה סביב בהיסוס עד שהתבייתה על נעמה וצעדה לעברה, דוחפת עגלת תינוק עצומה עם גלגלי טנק שהסתירה מחצית מגופה. מהסוג שיוצא כל שנה בדגם חדש ונראה כמו חלל עבודה חכם לתינוק היזם — שחור, בוהק ומעוגל, שיעמוד בטיול לגינה וגם בחדירה לאטמוספירה.  "מחריד, ששון, מחריד," הוסיפה גלי אחרי שהחנתה את העגלה. עברו שנים מאז שמישהו קרא לה בשם משפחתה, תוצאה של אינפלציית נעמה בבית הספר. "איזה גועל," המשיכה גלי, "בא לי להביא לך עשר שקל ואז להתחרט כדי שלא תוציאי אותם על סמים." "מצחיק." "או לתרום לך ולכל הנשים במקלט ארוחת חג." "יפה."