בג'ונסון 38, נובלה מקורית של אביבית משמרי, הנושאת את כותרת המשנה הנפלאה נובלת נכלולי נדל"ן, מצטלבים שני עולמות, האחד נמצא בנסיקה והאחר בשקיעה מתמשכת: נדל"ן תל אביבי וספרות עברית.
משוררת אידיאליסטית ומתבודדת נסחפת לשני מאבקים מקבילים שהולכים ומסתבכים זה בזה: מצד אחד, פרשיית נדל"ן הכרוכה בניסיון לשפץ את הבניין בתל אביב שהיא גרה בו, על מערבולת התככים והבריתות ובריתות-הנגד של דייריו. מצד שני, מלחמת עולם ספרותית, חשאית ברובה אך טעונה ביצרים עזים, בינה לבין אחת משכנותיה, מנחה פופולרית של סדנאות כתיבה.
בהומור פרוע ובעברית מענגת-משתוללת שולחת הנובלה מבט אירוני אל הקונפליקט בין ישן וחדש: שכונת בעלי מלאכה בתל אביב נקרעת בין דייריה המזדקנים לבין ההון הגדול ותאוות הבצע הנדל"נית, ואילו רפובליקת השירה התל אביבית נקרעת בין תולדותיה המפוארים לבין נידחות לשונית ורגשית.אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?
נכון שאם יש מישהו שראוי היה שישא בעול הזה, עול העלאת הדברים על הכתב, הרי זה דווקא הוא, ג'ונסון, כי כל הדברים התחילו לקרות בגללו — בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין; כן, הכל התחיל להתגלגל מיד אחרי ניסיונו המגוחך להסוות במתק שפתיים ובתנועות ידיים מופרזות את תוכנית הרפאים שלו להשתלט על הגג ולאכלס אותו בעודף מתגוררים. כך התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין, ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי שום דבר לא היה משתנה, ושום סיפור לא היה חייב למצוא לעצמו מספר. אם כן ברור איפה יש להתחיל. ביום שבו ג'ונסון נקש אצלי בדלת — איש עגול פנים, משקפיים במסגרת זהב לעיניו, לבוש בחולצה הסינתטית המשובצת שהוא נתון בה תמיד, חורף־קיץ, וחיתוך הדיבור שבפיו כשל מוכתר הכפר לשעבר, אף שלא הוכתר ולא היה שום כפר. וכך אמר: "יהלום, אפשר להיכנס רגע?"
