ויליאם בטלר ייטס - כתבים פואטיים

אילו קיבלו האנשים את הרעיון שהשירה מפעילה אותנו בגלל הסימבוליזם שבה, לאיזה שינוי היה עלינו לצפות באופייה של שירתנו? היא הייתה שבה אל דרכי האבות, נפטרת מכל תיאורי הטבע ומפנה מקום לטבע, נפטרת מכל תיאורי המוסר ומפנה מקום למוסר. היא הייתה נפטרת מכל האנקדוטות ומכל אותה הגות מדעית שכיבתה את אשו של טניסון לעיתים קרובות כל כך, וכן מן הלהיטות הקוראת לנו לעשות דברים או להימנע מלעשותם; במילים אחרות, עלינו להבין סוף סוף שאבותינו כישפו את אבן האזמרגד כדי שתפרוש את התמונות שבתוכה, לא כדי שתשקף את פנינו הנלהבים או את הענפים שמחוץ לחלון. תמורה מהותית זו – שיבה זו אל הדמיון, הבנה זו שרק חוקי האומנות, שהם חוקיו הנסתרים של העולם, עשויים לשבות את הדמיון – תביא לידי שינוי הסגנון. אנו נסלק מן השירה הרצינית את אותם מקצבים מלאי עזוז, כאדם אץ־רץ, שנולדו מן הרצון המבקש תמיד לעשות משהו או להרוס משהו; במקומם נבקש את המקצבים המהוססים, המדיטטיביים והאורגניים, שהם התגלמותו של הדמיון שאינו משתוקק לדבר ואינו שונא דבר, משום שאין לו עוד שיג ושיח עם הזמן, והוא מבקש רק להניח את עיניו על מציאות אמיתית כלשהי, על יופי כלשהו.