למראית עין, אי אפשר לנחש שגרישה, הגבר השתקן והשמנמן שמתגורר עם אימו בדירת שיכון מתפוררת, מתגלגל ממאה למאה, מארץ לארץ ומגוף אחד אל גוף אחר. החיים המסעירים שחווה לפני ארבע מאות שנה בעיירה נידחת במזרח אירופה, במאה ה-18 בוונציה, או מאה שנה אחר כך במרוקו, הותירו בו חותם וצלקות.
גרישה הוא אולי השקרן הכי כן שיצא לכם להכיר, ובכל זאת לא נראה שמישהו מאמין לו. אולי גם הוא כבר לא. אימא שלו תגיד לכם שגלגול נשמות זאת שטות גמורה. מבחינתה, "חיים יש רק אחת, כל השאר זה מטאפורה". לאורך נשמות גרישה ואימו מנהלים קרב חסר רחמים על ליבו של הקורא. אבל מי ינצח- הנשמה או הגוף, הפנטזיה או המציאות, הבן, האֵם או רוח הקודש?
רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון גשר.
אקדים וארגיע, נשמות יקרות, כי אין בכוונתי לגולל לפניכן את כל קורותיי. נהפוך הוא, אספר רק על יום אחד, היום שבו הקיץ הקץ על ילדותי.
כל סיפור ילדוּת נשמע כסיפור אגדה, אבל הילדות שלי גם נראתה כך. בין שני עצי ערער כרעה על צידה בקתת העץ שבה גרנו. בחצר ניצבו מצבות לרוב, אבל תחתן לא נטמנו מתים. הן המתינו לאבי שיסתת עליהן את שמו של המנוח הבא.
הבקתה ניצבה בפאתי העיירה חוֹרְבּיצָה. היסטוריונים, טפו, יאמרו שחורביצה לא הייתה ולא נבראה. אבל אם זה כך, חכמים שכמותכם, איפה בדיוק נולדתי, אה? על זה אין לכם תשובה. אמנם לא אוכל לספק קווי אורך ורוחב למיקומה המדויק של חורביצה - בחיידר למדתי תורה, לא גיאוגרפיה, אבל אני יודע לומר שזה איפשהו ברֶץ' פּוֹסְפּוֹליטָה, ממלכת פולין-ליטא, מרחק רכיבה של שלושה ימים מהעיירה שווארצע טוּמְאֶה ומרחק הליכה מהכפר דירוֹבקָה... מה? יש בעיה?! כל אלה שמות אמיתיים, תבדקו אותי! חוץ מזה, מה הקיבעון הזה שיש לאנשים עם עובדות? כבר מתארגן מסע שורשים למחוזות ילדותי? לא. אז תנו לי להמשיך, בבקשה. בשעה שבבתים אחרים צהלו ושמחו לרגל חג הפורים, אצלנו בבית התחוללה סערה. לטשתי עיניים בהוריי, שחגו כתרנגולים ששים אלי קרב... רק רגע. סליחה. זה לא כל כך פשוט לספר, מסתבר.
