ספרו האחרון של יהונתן גפן, בעריכת בתו, שירה גפן, אשר ספדה לו בהלווייתו: "בחודש האחרון כבר לא הייתה לך סבלנות, רבתי איתך ואמרתי שיש עוד עבודה ולאן אתה ממהר. רציתי שנמשיך לשבת יחד בחצר ליד החתולים, נשתה פטל עם סודה ונתקן שירים. אמרת שאתה עייף ואם מתעסקים בשירים יותר מדי הם נהרסים. הרגשתי שברגע שתושלם העבודה אתה תלך - הרי שם הספר שכתבת היה הייתם קהל נפלא."
"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַיַּלְדּוֹן אֶת אָבִיו שֶׁנִּכְנַס אֶל הַיָּם.
"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַחַיָּל אֶת הַמְּפַקֵּד שֶׁנָּדַם.
"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַגֶּבֶר לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַס עִם אֲהוּבָתוֹ לְמִטַּת אַהֲבָתָם.
"עוֹמְדִים..." חִרְחֵר הַקָּשִׁישׁ רֶגַע לִפְנֵי שֶׁלִּבּוֹ נָדַם.
בספר ינקות פוגשת זקנה, החל מזכרון שרפרף החליבה של סבתא דבורה, דרך נעורים פרועים, ועד הזדקנות בזמן מגפה, כשבתוך ההשתנות התמידית, נשאר וקבוע המבט הילדי, הנצחי. בילינו יחד בתוך השירים במשך שנה, וסיימנו ימים ספורים לפני מותך. אני מקווה שעומדים שם אבא, איפה שאתה לא נמצא.
