האישה הפרובינציאלית, האישה כמו-שצריך, הנוטריון והחנווני - שתי נשים ושני גברים מוצגים במבט תרבותי-חברתי חד, חריף, משעשע ורציני גם יחד, כפי שיודע לעשות רק הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק.
הספר מצטרף לפרויקט תרגומי בלזק המבורך של אביבה ברק-הומי וראובן מירן, הוצאת נהר ספרים.
הציור על העטיפה: אונורה דומייה, כרכרת המחלקה הראשונה, 1864.
בוקר נאה אחד, אתה משוטט בפריז. השעה אחרי שתיים אך השעה חמש עדיין לא צלצלה. אתה רואה אישה באה לקראתך. המבט הראשון שאתה נותן בה כמוהו כהקדמה לספר יפה, הוא מעלה בדעתך עולם ומלואו של דברים אלגנטיים ומעודנים. כמו בוטניקאי בין אוסף הצמחים שלו, בין הדברים ההמוניים של פריז מצאת סוף סוף פרח נדיר.
***
לאישה הפרובינציאלית יש רק שני אופני קיום: או שהיא מקבלת את הדין או שהיא מתקוממת. המרד שלה מתמצה בעזיבת הפרובינציה והשתקעות בפריז. היא משתקעת שם כחוק באמצעות נישואים ומשתדלת להיעשות פריזאית, שם היא מתגברת לעיתים רחוקות על הרגליה. מי שמשתקעת בפריז בנוטשה את הכול אינה נמנית עוד עם הנשים הפרובינציאליות.
***
אתם רואים גבר שמן וקטן קומה, בריא למראה, לבוש שחורים, בוטח בעצמו, כמעט תמיד מעומלן, רב־חשיבות בעיקר! מראה פניו תפוח באווילות מתחסדת, שבתחילה הייתה מעושה, וסופה שחדרה אל מתחת לעור, מגלמת את קיפאונו של דיפלומט, אך ללא חריפות השכל, מייד תדעו מדוע. אתם מתפעלים בעיקר ממצח מסוים בצבע חמאה טרייה המעיד על שעות עבודה ארוכות, על שעמום, על ויכוחים פנימיים, על סערות נעורים ועל היעדר כל להט. אתם אומרים: גבר זה דומה להפליא לנוטריון.
***
אנשים אחרים, כפויי טובה, חולפים באדישות על פני חנותו הקדושה ומקודשת של חנווני. ישמרכם אלוהים! ככל שהשוליה דוחה, מטונף, נראה רע בכובע מצחייה, ככל שהאדון ערני ועליז, כן אני מביט בהם בעניין ומדבר איתם בכבוד שחבה להם החוקה. אני זונח מת, הגמון, מלך, ואיני נותן ליבי אליהם; אך לעולם איני מתייחס באדישות לחנווני. בעיניי, החנווני, שכל יכולתו קיימת זה מאה שנה בלבד, הוא אחד הביטויים היפים ביותר של החברה המודרנית.
