שלושת סיפורים של סופרים אמריקאים שהיגרו לפריז, הרואים אור לראשונה בתרגום לעברית באדיבות הוצאת נהר ספרים.
בחזרה לבבל הוא סיפור שכתב פרנסיס סקוט פיצג'רלד ב-1930. גיסתו של פיצג'רלד ובעלה ראו בו מאז ומתמיד שתיין חסר אחריות שהאובססיה שלו לנהנתנות אחראית למצוקתה הנפשית של רעייתו. כשזלדה סבלה מהתמוטטות ואושפזה, סברו גיסתו ובעלה שפיצג'רלד אינו ראוי לגדל את בתו, סקוטי, ושהיא ובעלה צריכים לאמץ אותה.
שווה זכויות בפריז הוא סיפור אמיתי. בשנת 1948 סייע הסופר האמריקאי השחור ריצ'רד רייט לג'יימס בולדווין בן העשרים וארבע לִגלות מרצון לפריז. בעיר האורות יכול בולדווין לראשונה לחיות חיים מלאים כאפריקאי-אמריקאי שההתייחסות אליו היא כאל אזרח, בלי קשר לצבע עורו, ולחוש "שווה זכויות" - לפחות בהשוואה למצבו במולדתו.
החברה הצרפתייה שלי מבוסס על פרק בחייו הקצרים והטרגיים של רנדולף בורן (1918-1886) שהשפיע על בני דורו ועורר ברבים מהם השראה בזכות גישתו ההומנית והתנגדותו למלחמה. ב-1913, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה, זכה במענק מחקר שהביא אותו לפריז בימים שלפני פרוץ המלחמה הגדולה. שם הוא התאהב בתרבות הצרפתית, ולפי דבריו כאן גם באישה צרפתייה אחת, לכל הפחות. עם הקריאה בסיפורו זה של בורן על אודות אהבתו המחושבת לכאורה להפליא, כדאי אולי לזכור שהאיש היה מעוּות להחריד מלידה, בגלל רופא מיילד כושל עם מלקחיים, ושבגיל ארבע כבר נותר גיבן וגמד בגלל שחפת של עמוד השִדרה.
החזרה לבבל
הוא חזר לשולחן שלו. כוס הוויסקי שלו היתה ריקה, אבל הוא נד בראשו כשאליקס נעץ בכוס מבט שואל. לא נותר לו כרגע הרבה מה לעשות, רק לשלוח לאונוריה כמה דברים; הוא ישלח לה המון דברים מחר. אבל בכעס חשב שזה רק כסף – לכל כך הרבה אנשים הוא כבר נתן כסף... "לא, הספיק לי," אמר למלצר נוסף. "כמה אני חייב לך?" הוא עוד יחזור באחד הימים; הם לא יגרמו לו לשלם לָנצח. אבל הוא רצה את הבת שלו, ומלבד העובדה הזאת לא היה עכשיו שום דבר ממש טוב. הוא כבר לא צעיר שיכול לשמור לעצמו הרבה מחשבות יפות וחלומות. הוא היה לגמרי משוכנע שהלן לא היתה רוצה שיישאר לבד.
שווה זכויות בפריז
ב-19 בדצמבר 1949, במלאת קצת יותר משנה לשהותי בפריז, נעצרתי על החזקת רכוש גנוב וביליתי שמונה ימים בבית הסוהר. מאסרי נגרם בשל תייר אמריקני שפגשתי בעבר פעמיים בניו יורק, ואשר קיבל את שמי ואת כתובתי והתבקש לפגוש אותי. גרתי אז בקומה העליונה של מלון קודר עד גיחוך ברחוב דו-באק, אחד מאותם מוסדות ענק חשוכים, קרים ומבעיתים שפריז משופעת בהם, מסדרונות לחים וקרים וחסרי אוויר, תאורה דלה, חדרניות נחפזות ומדרגות חורקות, והכול כמו מדיף ריח גינוני אצילות שעברו מזמן מן העולם. את המקום ניהל צרפתי קדמון לבוש חליפה שחורה אלגנטית שהוריקה מרוב יושן, כזה שאין לתארו כמבולבל אף לא כשרוי בהלם, מאחר שחדל בעצם לנשום בסביבות 1910.
החברה הצרפתייה שלי
היא היתה צרפתייה מכף רגל עד ראש, אבל מצרפַת ההיא שרק אמריקנים מעטים, נדמה לי, מכירים או מדמיינים לעצמם. היא השתייכה לצרפת שז'אן-כריסטוף מצא בחברו אוליביֵה, עולם של הבזקי רעיונות והתלהבות ונוער הזהב של האידיאלים. היא בחרה בי לחילופי דברים, כנהוג, בדיוק מפני שהפצתי את שמי בסורבון בתור מי שכותב קצת. את הפיתיון הזה הנחתי, במובן מסוים, בכוונה, במטרה ללכוד נשמה כלשהי שתחשוק ביותר מסתם פטפוט, אך בהחלט לא ציפיתי למצוא אותה בדמות בחורה צעירה, שלפי מכתבה המלוטש והקסום אלַי היתה בת תשע-עשרה וזה עתה השלימה את לימודיה. הלימודים האלה שימשו כפתיח יעיל כשהיא הצרפתייה קיבלה אותי בביקורי הראשון בדירה הקטנה והמיושנת ברובע בָּטיניוֹל.
