שלוש פריזמות המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם מרחבי השיטוט והצריכה בחיי היומיום, בספרות, בקולנוע ובתיאוריה העכשווית.
חללים, סיפור מאת עדי שורק, יוצר צירוף קליידוסקופי בין מגדלי עזריאלי בזמן בנייתם לבין וילות בעת שיפוצן; במרחבים הנבנים והולכים נפגשת-נתקלת הדוברת בפועלים ובעלות בית, בארכיטקט ובידיעה חדשותית לאקונית, כמו גם בעוצמתו הקתדרלית של קניון עזריאלי המצוי בהתהוות. כל אלה אורגים תמונה של ישראל בגבול מאורעות אוקטובר 2000 ומעלים דיון ארכיטקטוני בחללי היופי, הבושה והסליחה.
שדות תעופה, מסה מאת עידן צבעוני, מאפשרת הצצה מלנכולית-משחקית על ההוויה המערבית החוגגת את שיכרונה מאז שנות השישים של המאה העשרים ואילך. סרטי קולנוע הוליוודיים משנות הארבעים, מגדלי פיקוח, טייסים ודיילות, חברת שפע גן-עדנית, תיעובה לצד התשוקה אליה ובתוכה - זהו הרקע למסע טקסטואלי בשדות התעופה באשר הם, במרחביה של הנוסטלגיה לעתיד.
קניון, מסה מאת עודד מנדה-לוי, מתארת את אופי המרחב הקניוני, את ייצוגיו בספרות ואת הדילמות שמעלה הקניון: התשוקה לבית מול המחיר שאנו משלמים במוסד הצריכה האולטימטיבי של תקופתנו, הפיצוי-לכאורה והאובדן. מנדה-לוי עושה שימוש בתיאוריות מרכזיות מתחום הארכיטקטורה האורבנית ומשרטט את קווי המתאר של הפרבור הפנימי ואת אופי השיטוט בעיר ניאון ללא שמים.
ברצוני לספר על אודות מפגשים בין ארכיטקטורות לבין אנשים, ביני לבין מרחב בהתהוות, בין מרחב בהתהוות לבין בן דמותו לאחר שהסתיימה בנייתו, לפחות זו המוגדרת בתאריך פתיחה חגיגי שבו גוזרים סרטים ונואמים נאומים ושותים יין, בכוסות קטנות העשויות פלסטיק איכותי, ומברכים "לחיים".
===
שדה תעופה – כלום מן האפשר הוא? ואולי בכלל לא? היש כזה בכלל? המרה של משהו במשהו אחר? פיסת מידע ארכיטקטונית מהעבר הקרוב? אורבניקה נחמלת? ג'ונגל אספלט לוהט על קרקפות מבוקעות? ציביליזציה בתוך ציביליזציה? אוונגרד שלאחר האוונגרד?
===
כשאילנה, המורה הצעירה מחיפה, בסיפורה של יהודית קציר "סוגרים את הים" (1990), מגיעה לתל אביב כדי לבקר את תמי, חברת ילדותה, ולממש בכך גם איזו הבטחת עבר נפלאה שניתנה לה בחדר האמבטיה מול המראה הגדולה של ילדותן, היא יורדת בתחנה של קו חמש הסמוכה למקדש הצריכה האולטימטיבי, לדיזנגוף סנטר. רגע לפני שהיא נכנסת למרכז הקניות, שעה שהיא מחכה במעבר החצייה, היא מבחינה בבחור צעיר שבתנועות יד מטורפות ובקול עכור ודוחה זועק, כמו מזהיר בחרדה אמיתית את סביבתו: "סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים, סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים" (126).
