"אנשים לא־חיים יודעים למות?" שואלת יהודית דריגס ב'אוף ברודווי', פואמה יפה, עדינה וכואבת, המלווה את מותם וחייהם של הוריה. בזו אחר זה, בין שבת, רגע לפני חצות, לבוקר יום ראשון הם נמלטים מן החיים ושבים אל עפר. על פני חמישים קטעי שירה בפרוזה, בגוף שני עוצמתי וחשוף, מתוך פרספקטיבה מתפעלת-סבילה, העבר מתעורר ורצועות זיכרון הופכות מוחשיות, ממשיות. עם המוות מתרחשת פריצת החיים ונולד זמן אינסופי, המתפרק לחלקי הקיום. באוף ברודווי, בהפקה הגדולה של המוות הבהול מתוך החיים, השפה הפרטית, אבל גם הבהירה והמאירה כל־כך, מכסה את כל מנעד היחסים בין ילדה להוריה: "ראית ילדה, שם מתקימת, מנחשת את עצמה/עומדת במרכז החדר, לוחצת את עיניה. אוגרת דמעות". זו שירה צרופה וטהורה המגיחה מתוך שישים מטר מרובע בדירת שיכון, זו שירה המבררת בכוח חריג את קשרי המשפחה, את סביבת החיים הבאים ונעלמים, זו שירה המתקרבת מתוך פחד לבור להסתכל פנימה. ב'אוף ברודווי' מצבים נפשיים עוברים תמורה לשפה קונקרטית, מעשית, כמעט, של חפצים, של דיבור, של יום־יום, של שיבה אל מילים אבודות. זו דרגת האפס של הקיום, חיים שאינם מתקיימים עוד, אלא כזיכרון, אולי כאוטופיה בלתי מושגת שלהם, ורק הדף עוד מתמלא סימנים.
יהודית דריגס, זוכת פרס אקו״ם לשירה שהוגשה בעילום שם, 2015. ספריה: דברים שאומרים לים (ספריית פועלים, 2000) | שעת הסדקים (כרמל, 2010) | רעבה לאור (אבן חושן, 2014) | חמש אבנים | שירה בפרוזה לחמישה קולות (עולם חדש, 2017).
שיריה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי־העת ״שבו״,״הליקון״, מטעם״.
"מִי שֶׁוִתֵּר עַל עַצְמוֹ,
לאֹ יֵדַע לָמָּה רָץ בַּשָּׂדוֹת.
חַיָּיו יִתְמַהְמְהוּ.
כִּשׁוּף יוּטַל עַל זִכְרוֹנוֹתָיו.
פַּעם צָרִיךְ יִהְיֶה
לְדַבֵּר עַל זֶה."
