סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותבספרה הרביעי, עירית דנקנר-קאופמן ממשיכה להציב מראה כואבת לחברה הישראלית: היא שואלת מהתפילה את הבקשה לחיות חיים שאין בהם בושה וכלימה ובוחנת לאורה את "המצב הישראלי" בשתי חטיבות סיפורים.
בחטיבה הראשונה אנו מתוודעים לתמונות ילדות, העומדות בצילן של התעללות מינית בתוך הבית, אם שמאבדת את דרכה וחוויית גירוש מבית ההורים. בחטיבה השנייה אנו נחשפים למפגשים בין ישראלים מבוגרים בסיטואציות מגוונות: מופע התנשאות של "יקית" מבוגרת; מפגש מיני חפוז הנערך בבית של נכה צה"ל, וסיור של קבוצת ישראלים באתיופיה.
"בכל הסיפורים", נכתב על גב הספר, "יש מעברים מפתיעים בין 'המרחב האישי-הפרטי' לבין 'המרחב הציבורי', המוסרי והפוליטי. המעברים הללו מגובים במעברים מפתיעים לא פחות בין שני 'מסלולי קריאה': מסלול וידויי-פיוטי, החושף טפח ביוגרפי של הסופרת ומכסה טפחיים, והוא מזמין תחושות של הזדהות וחמלה. ומסלול פובליציסטי, בועט, סטירי וסרקסטי, הדוחף את הקוראים לפעולה בעולם שמחוץ לגבולות הסיפור".
מזמן, אני לא זוכרת מתי, גרנו בבית דירות לבן ומואר.
אבא, אמא, אני ובובה סמרטוטה, בסדר הזה.
הבית משך אליו מבקרים רבים, במיוחד מרצים וסטודנטים לארכיטקטורה. כנראה היה אפשר ללמוד ממנו משהו. לי לא היה מושג מה.
את המרפסת לא סגרו כי היה אסור. פעם אמרו לי שזה מפני שהיא פנינה אדריכלית. אנחנו גרנו בקומה שלישית עם הפנים אל הים.
זה היה נוח, כי את הצעקות של אבא רק הים יכול היה לשמוע, והוא מטבעו שומר סודות. למכות בין כה וכה אין קול, ועל הדברים האחרים שאבא היה עושה לבובה סמרטוטה אסור בכלל שמישהו בכל העולם יֵדע. סוד כמוס לפרה ולסוס.
סל הקניות ריק
חזרה לחנותנא להזין את כתובת הדואר האלקטרוני שלך. אם יש לנו חשבון התואם את הכתובת, יישלח אליך מייל עם הוראות לאיפוס הסיסמה.
בחרו את סוג הפנייה ונשמח לעזור!
קבלו מאיתנו המלצות, הנחות ועדכונים