"רומן פראי ומיוחד, חכם ופיוטי - וגם ואקטואלי מאי-פעם", כתבה הסופרת והעורכת ורד זינגר על נדידה - ספר הפרוזה הראשון של ד"ר מיכל ברנע־אסטרוג, מחברת ספרי העיון אנשים עדינים והתבהרות, העוסקים בחיבורים שבין פסיכואנליזה ובודהיזם.
על גדות נהר גדול, במרחב אחר ורחוק, חיה ברייה ערטילאית – הַדָאיָאנָה. אלפי שנות הרהור וזוהר חולפות עליה שם, עד שיום אחד היא נוחתת בעולמנו האינטנסיבי והמחוספס, המשתקם מאפוקליפסה נוראה מעשה ידי אדם. הַדָאיָאנָה, שחושיה פקוחים לרווחה וכל כולה מורגלת להרמוניה, נאלצת להתמודד עם תופעות שמעולם לא חוותה: עייפות, כאב, מאבק, רעב וגירויים בלתי פוסקים אחרים המעוררים פינות רדומות בנפשה. כל אלה משנים אותה, ואט-אט היא מקבלת פנים וגוף מוצקים וגם נזכרת באנושיותה.
גיבורת הרומן מאפשרת לה לתאר את המציאות מנקודת מבט אינטימית וחומלת אך גם זרה; לעקוב אחר היחסים המרתקים שבין פנימי לחיצוני ובין גוף לנפש, וללוות את המפגש המורכב של ברייה עדינה עם הגסות המזעזעת ועם היופי הענוג של העולם. מבעד לעיניה של הַדָאיָאנָה אנו רואים את היכולת האנושית לתובנה ולטרנספורמציה, ואת ההרסנות הטמונה בחיפוש אחר פתרונות קסם טכנולוגיים וחומריים לחוליים עמוקים של היחיד והחברה.
ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג היא סופרת, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם וראש התוכנית התלת-שנתית לגישת האקומי.
ובעת ההיא חייתי בין העולמות — רואה, מרגישה ואך בקושי נראית. ציפורים ועלי כותרת ביום, צרצרים וירח בלילה היו נחמתי.
רחם לא נשאני, אם ואב לא הולידוני, שד לא הניקני. ובכל זאת איזו תחושת ערסול מעורפלת כמו שכנה בקפלי ההכרה, ומתק צוף הפרחים היה מעיר אותה ומעורר בי רמז של ריחוף משוח ערגה. ובכל זאת איזו יד נעלמה מלטפת ראש, חופנת לחי וסנטר, מוחה דמעה. ומעת לעת, כשסדק בזמן מאותת לי, או כאשר האדמה נעשית פריכה, או כאשר עולה בדעתי האי ההוא או הנהר ההוא או האישה ההיא שנגינת כינור בשערה, אני נושאת את עיניי אל האופק או כלפי מרכז החזה, ואליהם אני כמהה.
