ספר הפרוזה הראשון של עדי וולפסון - שהכרנו עד היום מספרי שירה שבהם התמודד עם תהליך התאמה מגדרית של בנו - הוא נובלה העוסקת אף היא ביחסי אב ובן: אלון אריאל, אדריכל מאשדוד, ובנו הבכור, שחר, מתמודד נפש בשנות העשרים לחייו.
אחת לכמה חודשים מסתגר שחר במשך 24 שעות בחדרו – וישן. "כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן אף על פי שידעת וחיכית שיבוא, כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה," כותב אביו.
שעה אחר שעה מתעד אלון את קורות אחד מן הימים הללו - 24 שעות שבהן צפים חיים שלמים: עבר, הווה ועתיד. כל מראה, פעולה, שיחה או מחשבה מתועדים בדייקנות חסרת פשרות, ובתוך כך חושפים את סיפור ההתמודדות של הבן עם סערות החיים ותלאות הנפש, לצד אלה של האב, המלווה אותו צעד אחר צעד, מקרוב ומרחוק, ומתמודד אף הוא עם פחדים, כאבים וקשיים משל עצמו.
