שתי נובלות ששזורות זו בזו בזאבה, ספרה השישי של הסופרת, התסריטאית והמורה לכתיבה מעין רוגל.
בנובלה הראשונה, אישה אחת אורזת את חפציה של האקסית שלה, זו שלא ראתה יותר מעשור וששרדה את המגֵפָה רק כדי למות עכשיו. החפצים שהיא מביאה איתה הביתה מעירים את עין שמאל שלה. זו שרואה את העבר, את הסודות ואת הזיכרונות של כל בית אליו היא נכנסת.
בנובלה השנייה, בלשית פרטית נשלחת לחקור מוות של איש זקן. החברה הטובה שלה, שוטרת, מבקשת ממנה עזרה בתיק אחר: מישהו פולש לבתים, מציץ על דייריהם הישנים, והמשטרה חסרת אונים. אבל אחרי המגֵפָה, אחרי האובדן, כל מה שהבלשית רוצה הוא דווקא לאמץ ילד. איזה זאב בודד, כמוה, שזקוק לבית.
לדירה של בילי היה ריח עז של רטיבות וסירחון של תנור שאף אחד אף פעם לא ניקה. הפורמייקה התקלפה מארונות המטבח, הרצפה היתה מטונפת, בלטות מצוירות בצבעים דהים, שחלקן הוחלפו בבלטות פשוטות, משאירות חללים בתוך הדגם הסימטרי שהיה שם פעם. "זה מה שטוב ברצפה הזו," הקול הצרוד של בילי צרוב בי. הזיכרון הגיע לא קרוא, חד מדי, "נקי או מלוכלך, הכל נראה אותו דבר."
