איך לבנות את הסיפור שלנו כך שהקהל שלנו יבכה, יצחק, ירעד מפחד או יתאהב עד כלות? מתי חשובה לנו ההזדהות של הקורא/ת עם הגיבור ומתי אנחנו זקוקים דווקא לפערים? תשובות לשאלות אלה ורבות אחרות בהמכניקה של הרגש - מדריך מקצועי לכותבות ולכותבים, סופרים וסופרות, תסריטאים ותסריטאיות, כותבי משחקים וכל מי שעוסק באמנות הסיפור.
מחברת הספר, מעין רוגל, היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה, אשר פיתחה וניסחה בעשרים השנים האחרונות את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבות וכותבים, הנחיה והוראת כתיבה. זהו מדריך מקצועי ומעמיק המציע מבט חדש על מלאכת הסיפור ומעמיד במרכזה את החוויה הרגשית של הקהל (קורא/ת או צופה), כך שנוכל לעצב ולהוביל אותה בסיפור שלנו.
"הספר אינו עוסק בהשראה, ברעיונות, בתהליכי הכתיבה עצמם - עבור התחום הזה יש מדריכי כתיבה רבים ונפלאים", כותבת המחברת. "הוא לא עוסק בסגנון, בשפה, או בהרגלי כתיבה. הספר הזה הוא ספר העוסק בטכניקה, במכניקה, במבנה [...] החלק הזה הוא שהופך אותנו למכשפים שיכולים לחולל רגשות דרך מילים. הוא מה שמאפשר לנו להעניק לקהל שלנו חוויה רגשית חזקה כל כך, משמעותית כל כך, עד שהיא הופכת לחלק מהזיכרונות שלהם. לחלק מהזהות שלהם".
העניין שלי עם הרגש מתחיל בקולנוע. באולם החשוך. אני זוכרת את עצמי כנערה יושבת בהקרנה של סרט אימה, אני לא בטוחה איזה אבל הוא לא היה טוב במיוחד, כנראה. בגיל שש עשרה כבר היה לי ניסיון רציני עם סרטי אימה. מגיל שבע בערך בלעתי את כל מה שהיה בספריית הווידיאו שלנו בשבתות בבוקר, מכונסת תחת השמיכה. בגיל שש עשרה סרט אימה בינוני לא עשה עלי רושם. אז במקום לראות אותו, הסתכלתי על הקהל.
ראיתי איך יושבים מאה אנשים באולם אחד, זוגות או שלישיות או יחידים, אנשים שונים ממקומות שונים, עם רקע והיסטוריה שונה. ראיתי איך הם חווים את הסרט. איך הם עוצרים את הנשימה יחד. צורחים יחד. בתיאום מושלם. צוחקים יחד. בתיאום מושלם. כמו נוסעים ברכבת הרים.
בסרטים אחרים ראיתי את הקהל סביבי מזיל דמעה, כמו לפי סימן, ברגע אחד מסוים.
אבל לא הבנתי את העוצמה האמיתית של סיפורים עד שלא ראיתי קהל צוחק ככה בסרט שלי.
