"אושר קרליבך הולך למות, ולא יעזרו תרופות וטיפולים ולא תפילות ותחנונים" – כך נפתח ספרו השלישי של ארי ליברמן, שבו אנו מלווים לאורך יום אחד את אושר קרליבך, גרוש ערירי בן 44, אשר בעקבות הבשורה על מותו הקרב והזמן הקצר שנותר לו, מתחולל בלבו מהפך.
בהווה המוחלט שבו מחליט אושר לחיות, כמי שאין לו עתיד, הוא משוטט ברחובות ירושלים, מגשים חלומות גנוזים, מחיה אהבות ישנות, סוגר מעגלים, ועובר חוויות נוגעות ללב, מעוררות השתאות ומסמרות שיער. את הגיבור שגורלו נחרץ מלווה שורה של דמויות משנה, שכל אחת מהן מוסיפה גוון אחר לחייו.
"אושר קרליבך הוא מעין קהלת מודרני, וביום הדרמטי הזה מקופל כל מעשה המגילה", נכתב על גב הכריכה היפה של אושר. "בדומה לקהלת, אושר מתחקה אחר תכלית הקיום האנושי בעולם שכולו הבל, גם ברגעים הטרגי־קומיים וגם כשהאבסורד שולט. הוא חוקר את כל הסובב אותו בניסיון לגלות את סוד החיים וטעם המוות, ובידו תשובה".
אושר קרליבך הולך למות, ולא יעזרו תרופות וטיפולים ולא תפילות ותחנונים. הוא ימות כי כך נגזר. הוא ימות כי כך קבע בחוכמתו מלך מלכי המלכים בורא העולם וסולל נתיבותיו. הוא ימות כי אלה החיים. יאמר הקורא: מה פה חידשת? הרי גם אני אמות וגם אתה, המחבר, וגם אשתי שתחיה וראש ממשלת בריטניה וכל ברייה וברייה בכל דור ודור — כולנו ביום מן הימים נגווע ונתכלה מן העולם עד שלא ייוותר לנו זכר. אמנם כן, אבל ההבדל פה עמוק, כי אושר קרליבך הולך למות היום, היום ולא ביום מן הימים.
